יום חמישי, 31 במאי 2012

פילוסופיה של המדע - שיעור 10: פרדיגמות (קוהן)



שיעור 10 31.05.2012
פרדיגמות: תומאס קון והמבנה של המהפכות המדעיות

תומאס קוהן "המבנה של המהפכות המדעיות" מאד משפיע, רב מכר בתחום הפילוסופיה. הוא הפך את המילה פרדיגמה לפופולרית. המילה פרדיגמה איננה אלא דוגמא או מופת למשהו. אבל אם נראה את המילה פרדיגמה בעיתונות יש לכך קונוטציה של 'להיות נעול' על משהו. זאת השפעה של קון. הספר חלחל עד מאד לתרבות, מעבר לתחום של פילוסופיה של המדע.
הספר השפיע, דרך המילה פרדיגמה, על האופן בו אנחנו יכולים להיות נעולים בקיבעון תפיסתי ועל האופן בו אפשר להשתחרר ממנו.
ספרים ומאמרים מסויימים אפשר לאפיין ככאלה שמשנים את האדם – האדם אינו אותו אדם לפני ואחרי הקריאה. למשל – הרעיונות של דיוויד יום על הבעיה הלוגית של האינדוקציה. יש ספקנות שמחלחלת לכל פינה אחרי שנתקלים ברעיונות של יום. היא משפיעה, גם אם אינה מודעת (“היתוש הזה נשאר"). בדומה לכך הרעיון של קון. למרות שיש המון ביקורת על הספר שלו (חוסר עקביות, בלבול מושגים, טעויות פסיכולוגיות, סוציולוגיות, היסטוריות, אנליטיות...) זה לא משנה! מפני שהספר של קון עשה הבדל באופן בו אנשים תופסים את העולם, ומכאן חשיבותו. [זה כמו אבולוציה {אמנם פחות חזק} בתרבות המערבית – אפשר לחלוק על זה, אבל אי אפשר לחלוק על החשיבות וההשלכות התרבותיות של זה].

ג'ון סיריל, הרצאה מוקלטת על הביקורת של ראסל על פרגה. מדבר על מאמר מסויים ואומר שזה המאמר הכי חשוב שנכתב בפילוסופיה של המאה ה20. היא אומרת שזה לא נכון – זה לא שינה את החשיבה כמו הספר של קון, על כל פגמיו. רעיון שעשה הבדל.

אנחנו נדון בדימוי קיצוני של קון. מה זאת אומרת? אחרי שקון כתב את הספר היו עליו תגובות נסערות (בתחילה בתחום של פילוסופיה והיסטוריה של המדע). ביקורת קטלניות – על משיכות המכחול הרחבות מדי, אופי הטיעונים שלו וכו'. בין השאר הופנו ביקורת נגד הקריאה הרלטביסטית של קון. הרעיון הוא שיש סיסמאות של אמת סובייקטיבית ואישית של קון. ברגע שקון הבין שיש השלכות כאלה לספר שלו הוא או נבהל או הבין שזה לא מה שהוא התכוון, אבל הוא הדגיש שזו לא עמדתו, שהוא לא רלטיביסט (“אני לא קוניאני"), ובעקבות הביקורות הוא כתב אחרית דבר בה הוא מבהיר / משנה (תלוי בגישה הביוגרפית) את עמדתו. בכל אופן, יש הבדל בין הספר לבין אחרית הדבר (אנחנו לא היינו צריכים לקרוא את אחרית הדבר). מרגע שהמילים בספר השפיעו את השפעתן, השאלה למה האדם תומאס קון באמת התכוון לא חשובה כל כך. דווקא הרעיונות האלו, שקון לא אהב, לא עשו הבדל. דוקא הבנת הספר, לא כפי שקון הבין אותו, אלא בצורות הקיצוניות – שקון לא אהב – יכול להסביר את החשיבות של הספר, ולכן זאת הקריאה אותה נדגיש.

בשבוע הבא נכיר גישה של התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי, שרואה בקון את אביה הרוחני. כדי להבין באיזה מובן הם רואים את קון כהאב הרוחני שלהם צריך לקרוא את קון בקריאה הקיצונית.

כמו כל דבר בהיסטוריה, אין ממש מהפכות. קון אומר שיש, אבל אין מהפכנים במובן שלכל גישה אפשר להצביע על מבשרים. קון מצביע על שלושה - קווין, __לנסון ופלק. צריך לשאול מדוע השינוי האינטלקטואלי נעשה בעקבות הספר של קון ולא בעקבות משהו אחר.

בשבוע שעבר היא הדגישה את המושג של תת היקבעות. נתחבר למושג הזה כדי להיכנס לשיטתו של קון.
מקום שני אליו היא תתחבר היא אל האבחנה (שלא הדגשנו עד היום) בין הסתכלות נורמטיבית לבין הסתכלות דסקריפטיבית על המדע.
כשקון כותב כל מה הביא אותו לכיוון שלו, אפשר למצוא אצלו שתי נקודות שהטרידו אותו במה שנכתב עד אליו, ואלו הן שתי בעיות שאפשר לומר שקון מנסה להתמודד איתן, לפתור אותן בהצעתו.
  1. היחס בין הפילוסופיה של המדע להיסטוריה של המדע. עד עכשיו פגשנו בקורס גישות שונות לשאלת הקשר בין תצפיות לתיאוריות. פגשנות שני מסורות מרכזיות לקשר (ולאופן התקדמות המדע): 1 המסורת האינדוקטיבית (איסוף תצפיות ואישוש תיאוריות) 2 פופר (השערות נועזות והפרכות). בשתי הגישות תיאוריות מוצגות כאוסף של פסוקים ויחסים בין פסוקים. היחסים יכולים להיות פסוקי תיאוריות ופסוקי תצפית. הדגשנו רעיונות לוגיים ביסודם בדבר הקשר בין ראיות לתיאוריות. היו בעיות איתם, אבל בגדול המדע הוצג כאוסף של פסוקים והיחסים בינהם. מה שהיה פחות נוכח זה המדען - העובדה שהמדע זאת פעילות אנושית. הסתכלות על המדע כפעילות אנושית מנוגדת להסתכלות על המדע כמשהו אבסרקטי. לא דיברנו על מי שמייצר את האופן הפסוקים, ואיך זה קשור לאופיים האנושי הספציפי. האדם שמייצר את התיאוריות מופיעה בחקר ההיסטוריה, סוציולוגיה וכו' של המדע. קון שם את הרעיון הזה במרכז הבמה. בכך הדיון שלנו בקון יהיה שונה מהדיון עד עתה. זהו דיון שמתיימר לספר מה קורה בפועל בפעילות האנושית הזאת. בגישות הקודמות שעסקנו בהן המקום של האדם שעוסק במדע צומצם. היה לו מקום מסויים – נדגיש אותו:
    1. אבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. בגלל הבעיה הלוגית של האינדוקציה היסקים של הכללה ואישוש לא תקפים, ולכן הפוזלוגיים החליטו לא להתעסק בבעיה של איך התיאוריה נוצרת. שמו בסוגריים את האדם שמעלה את ההשערה (השאירו בצד למדעים "מלוכלכים").
    2. הפרכה – כשדוהם אומר שבגלל ההיפותזות החיצוניות אנחנו לא יודעים מה אנחנו מפריכים – וכדי להחליט עם מה להישאר ומה לזרוק משתמשים בgood sense של המדען.
    3. אישוש והכללה (אינדוקציה) – הבעיה אומרת שהתיאוריה תת נקבעת על ידי התצפיות – כל התצפיות לא יכולות לקבוע ביחידות את התיאוריה. הן מתיישבות עם אוסף תצפיות. ראינו שאין קריטריונים לוגיים, ושגם הקריטוריונים הרכים לא מספיקים. את הבחירה הזאת עושה מדען, לא ברור על סמך מה.
כלומר, עד עכשיו הדגשנו את הצד הלוגי ואת כל המקומות בהם המדען נכנס היו קשורים לתת היקבעות – חוסר בנביעה לוגית מהפסוקים. השארנו את המקומות האלה מחוץ לדיון. ראינו את המדע כישות לשונית והקטנו את מקום המדען. קון שם את מקון המדען תחת זכוכית מגדלת, בעיקר בשלב הראשון דרך המקומות של תת היקבעות: במקום שאין היקבעות תחת תצפיות ולוגיקה אנחנו צריכים לבחור איכשהוא, ואנחנו עושים את זה כמו שאנשים עושים את זה. מי אומר איך זה קורה? מדעי החברה. לכן לקון יש הרבה מקון למדעי החברה. קון בא מהיסטוריה, אבל קשור גם לפילוסופיה ויש לו טענות לגבי מה מדעי החברה צריכים לעשות. קון הוטרד מכך שפילוסופיה של המדע עליה חונך לא מתארת מה קורה בשטח של המדע, בכמה מובנים: 1 המקומות של תת היקבעות עליהן דיברנו 2 מעבר לכך – כשמסכלים על ספרי לימוד, עבודת מדענים, ראיונות עם מדענים - המבנים הלוגיים האלה זה לא מה שאנחנו רואים! במדע יש משהו הרבה יותר מורכב, שקשור בהתנהגות אנושית. המדע הוא הרבה יותר מורכב, הגישה לא מתארת את המדע.

  1. משיפוט לתיאור – ההוגים שתיארנו עד עכשיו אינם בעלי יומרה לתאר את המדע במובן של קון. הם לא רוצים לספר סיפור היסטורי של המדע, אלא סיפור נורמטיבי – למה תריך להאמין או להסתמך על המדע. קון לא שואל את זה. הוא שואל מה קורה בפועל במדע. יש לתיאוריה שלו השלכות חשובות על השאלה למה להאמין במדע – אבל לא משם הוא מתחיל. קון לא רוצה לעסוק באפיסטמולוגיה, זה לא התחום שלו. כשקון עובר משיפוט לתיאור הוא רוצה להכניס את ההיסטוריה של המדע לפילוסופיה של המדע. הוא אומר – אם אנחנו רוצים לדעת מהי התקדמות מדעית, עלינו לראות איך המדע התקדם לאורך ההיסטוריה, ולא לדבר על אינדוקציה וכו'. יש לכך השלכות גם לשיפוט (למה להאמין, או נכון יותר – לא להאמין – במדע. קון נבהל מזה).

דבר שני (?)הדגשנו את הרעיון של תת היקבעות של הפרכה. כלומר, אם יש תת היקבעות ואם אנו פעולים באופן לוגי, אז לכל מי שעוסק במדע אמורה להיות תיאוריה אחרת, כי יש תת היקבעות גם באישוש וגם בהפרכה. נצפה לשונות בgood sense של מדענים שונים. למרות זאת, אנחנו מוצאים קונצנזוס די גדול בקהיליה המדעית – התחומים רחבים וגם בתת תחומים. הסכמה על מוצא המינים בכדור הארץ, שהאבנים בחופי אנגליה מוצאם בעצמות דינוזאורים, הסיבה לנדידת היבשות – קון שואל: אם ברמה הלוגית יש תת היקבעות כל כך גדולה, איך זה שיש כל כך הרבה הסכמה?
כלומר, שתי בעיות גדולות:
  1. תת היקבעות לוגית לעומת קונצנזוס כעובדה
  2. נראית חוסר התאמה בין התיאור הלוגי של המדע לבין ההיסטוריה של המדע.
קון רוצה לצאת מההיסטוריה של המדע, להציע סכמה שתתאים להיסטוריה הזאת, שתפקח את עיננו לראות מה קרה שם – אוסף סיפורי עם הידיון פנימי שיתאים להיסטוריה ויסביר לנו למה יש קונצנזוס במדע למרות תת ההיקבעויות השונות שדיברנו עליהם. תוך המטרה הזאת הוא בונה את הסיפור, ובתוך הסיפור הזה יש בעיות. אבל חשוב לשפוט את הסיפור לאור המטרה שלו -
  • התאמה היסטורית
  • דין וחשבון סביר להתפחות המדע
  • הסבר הקונצנזוס.

זוהי המסגרת, עכשיו ניגש לרעיון של קון. עכשיו נעשה תיאור סכמטי של התיאור הסכמטי של קון להיסטוריה של המדע. מציע תבנית שלתוכה הוא אומר שאפשר לצקת את היסטוריה של המדע – והוא טוען שזאת תבנית טבעית – לא צריך לאלץ את ההיסטוריה כדי להכניס אותה לתבנית.
הספר של קון הוא קריא מצד אחד, חוזר על עצמו המון בניסוחים שונים, ולכן הקריאה זורמת יחסית. מצד שני, לפעמים מרב עצים לא רואים את היער. יש כפילות של אספקטים על אותם רעיונות, אבל נציג בקווים כלליים (הצגה מקובלת – אך קיצונית. הצגת החידוש).

הסכמה של קון מעגלית במובן מסויים (יותר כמו קפיץ – התקדמות עם הזמן): תבנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב עם פרטים שונים במהלך ההיסטוריה. יש התחלה, אבל אפשר לשים אותה איפה שרוצים. אנחנו נתחיל באופן שמקובל בספרות ומתאים קצת לקון בתקופה קדם פרדיגמטית. נעבור משם לשלבים אחרים, ובסוף נחזור לתחילת המעגל – התקופה הפוסט פרדיגמה אחת וקדם פרדיגמה הבאה.

תקופה קדם פרדיגמטית
נדמיין שזאת התחלה בתקופה היסטורית עתיקה, לפני שיש מדע (אם היה זמן כזה) – ובפרט לפני שיש הסתכלות מדעית על תחום מסויים. למשל, לפני שהיתה תיאורייה על החשמל היו כל מיני. יש תופעות ודיבורים עליהם: המגנטים כמחצב, ברקים ורעיונות בקשר אליהם (פרנקלין והכלי-ברק (?) ), חשמל סטטי. לא כל כך ברור אם יש בינהם קשר. היום אנחנו יודעים על הקשר בין התופעות, אבל אז הן היו תופעות נבדלות - לא היה ברור שהן שייכות לאותו תחום. לאט, אנשים שונים במקומות שונים מציעים רעיונות להבנת התופעות האלה – לאו דווקא תיאוריה שלמה, אלא הסברים נקודתיים.

ואז -
אחד מהאנשים או קבוצה קטנה ממציעי ההסברים מתחיל להיות דומיננטי – אנשים מתעניינים במה שאומר אחד האנשים. הסיבה: האדם כריזמטי, עשיר או שיש לו נוצות צבעוניות יפות. ואז אחד ההסברים נהיה פופולרי בקרב קהיליה (אפילו קטנה). מדובר בהסבר לתופעה מסויימת או אוסף תופעות, וההסבר הזה עבור הקבוצה הזאת הוא הסבר פרדיגמטי (במובן המסורתי-) דוגמא ומופת בקשר לאופן בו יש להתייחס לתופעה. הקבוצה מקבלת את ההסבר, מאמצת אותו אל חיקה ומחילה להחיל אותו על תופעות אחרות. כך נוצרת פרדיגמה. לידתה של פרדיגמה. מזל טוב!

כלומר – היו לנו רעיונות שונים, ואחד נבחר על ידי קבוצה. לא כי הוא אמיתי, אלא בגלל סיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות (לא בגלל תכונות אינטריזיות, לוגיות וכו' של התיאוריה).
באופן הזה הקבוצה הולכת וגדלה – לקבוצה יש כח משלה. אנשים מצטרפים אליה. הקבוצה משכנעת ונוצר סיפור קוהרנטי שמתקשר לתופעות שעד אז לא היה להן הסבר. הקבוצה הולכת וגדולה והסיפור הולך וגדל, ובשלב מסויים יש תיאוריה על קבוצת תופעות וקבוצת אנשים שאימצה את התיאוריה הזאת.

הפרדיגמה הולכת ומרחבת בקבוצה, הולכת ונהיית מעבר למקרה המקורי של דוגמא ומופת – תפיסה משוכללת יותר של תחום ידע מסויים. קון שומר את המילה פרדיגמה לאוסף האמונות והשיטות שמתקבלים בקבוצה.

כלומר, יש שני שימושים שונים (יש מבקרת שאומרת ש27) למילה פרדיגמה. אנחנו רואים שהדיון של קון לא לגמרי מדוייק אנליטית:
  1. דוגמא ומופת ראשוניים
  2. מה שנוצר בקהילה כשהפרדיגמה הולכת ומשתכללת

הרעיון המרכזי של קון מה שמניע את התקדמות המדע הוא גורמים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, ולא אמת (במובן של התאמה – בין התיאוריה ובין העולם), (גם לא קריטוריונים מתודולוגיים או רכים, למרות שהוא חוזר אליהם באחרית הדבר). מה שקובע הוא תהליכים חברתיים!

מפני שתת ההיקבעות היא קולוסאלית – היא כזאת שאפשר (כמו שאמר קווין) להחזיק בכל רעיון מול כל אוסף של תצפיות, פשוט צריך לבנות סיפור מספיק משכנע..

נוצרה פרדיגמה (נדגיש תפיסה מסויימת של המושג, בהתאם לסיפור הקיצוני שנציג). הפרדיגמה מורכבת ממגוון של מרכיבים. זוהי תפיסת עולם שלמה – למה הכוונה?
בתוך הפרדיגמה יש תיאוריות (למשל – תורת החשמל לפני ואחרי התיאוריה האלקטרו מגנטית של מקסוול) שהולכת ומשתכללת (יותר כמו תכנית המחקר של לקאטוש, לא כמו ההפרכות של פופר) – מבנה אורגני בקהילה – יש שיח, מציעים שכלולים ובוחנים אותן. כלומר – יש תיאוריות ובוחנים אותן (לא פופר – יש תיאוריה אחת – התפצפית מאששת או מפריכה ואז שומרים או זורקים) – זה לא דרמטי, יש התפתחות, השתנות בשוליים (חשבנו שמצסת האלקטורון היא משהו מסויים, וגילינו שזה קצת אחר – זאת לא הפרכה אלא שכלול, שיפור).
אבל אין לנו תיאוריות בלבד: הפרדיגמה קשורה לאופן בו בונים את הניסוי – יש שיטות ניסוי מקובלות. פרדיגמת הדוגמא ומופת מכתיבה סוג מסויים של הסבר, וסוג מסויים של קריטריונים לקבלה ודחיה של תיאוריות. הקריטוריונים האלה מפותחים על ידי הקהילה.

נחשוב בהקשר זה על הקהיליה המדעית של היום: יש לה תיאוריות, וקריטריונים לקבלה ודחיה של תיאוריות. כששולחים מאמר לפרסום, יש אופן מסויים בו יש לכתוב ולהציג את הדברים, וכתיבה בצורה אחרת תקשה על הבחינה. יש מכשירי ניסוי ושיטות ניסוי שנחשבים אמינים, וכאלה שלא.
תלמידים שלומדים תחום מדעי שנמצא בשלב הפרדיגמטי הם לומדים את הפרדיגמה, את שיטות המחקר והקריטריונים לקבלה ודחיה של הפרדיגמה. אימון של מדענים צעירים הוא סוציאליזציה לתוך הפרדימה.
זה מתבטא גם בספרי הלימוד, שמציגים רק את הפרדיגמה ולא פרדיגמות אחרות.

אם כן, נוצרת תמונת עולם שלמה. אנשים שחיים לפי פרדיגמה מסויימת רואים את העולם דרך משקפי הפרדימה. כששואלים אותנו מה יש בעולם אנחנו נענה דרך הפרדיגמה.
-מה יש בעולם?
-גלים אלקטרו מגנטיים!
-איך אתה יודע?
-דרך שיטות הניסוי של הפרדיגמה!

לכן קשה מאד לצאת מהפרדיגמה. איך זה קורה?
כדי להבין יש להוסיף לפרדימה עוד מרכיב (חוץ משיטות ניסוי, צורות כתיבה, קריטריונים וכו') והוא החידות.
חידות – השאלות שמדענים בפרדיגמה מסויימת שואלים. לפני 1905 הסברה היתה שהגלים האלקטרומגנטיים נעים בתווך שנקרא אתר. השאלה היתה מהם תכונותיו של האתר. זאת היתה שאלה שחקרו – למשל: באיזו מהירות נע כדור הארץ יחסית לאתר סביבו? האם בתנועתו כדור הארץ סוחף איתו את האתר? אחרי 1905 כל החידות האלה נהיו מיותרות, כי הטענה השולטת הפכה להיות שאין אתר. (עשו ניסויים כדי לבדוק את זה).
כלומר, למדענים בתוך הפרדיגמה יש חידות שהם מנסים לפתור:
  • חידות קלות – שואלים שאלה, עורכים ניסוי, מחשבים חישוב ועונים
  • חידות שמאפיינות את הפרדיגמה
  • חידות קשות ועקשניות, שטובי המדענים בפרדיגמה מנסים להתמודד איתן – לעיתים בהצלחה ולפעמים לא. מה זאת אומרת ללא הצלחה? כאשר מדענים מנסים לגלות תכונות של האתר ללא הצלחה, מתעוררת השאלה איך מבינים את חוסר ההצלחה. כל עוד עובדים בתוך הפרדיגמה התשובה היא שטרם התלחנו לפתור – אנחנו לא מדענים טובים מספיק וכו', יש להשקיע מאמצים גדולים יותר (למשל – אולי אם נשקיע עוד כמה מיליארדים נמצא את חלקיק היגס. חלקיק היגס הוא חידה קשה של הפרדיגמה השלטת היום בפיסיקה). השאלה היא האם זה שלא מוצאים את חלקיק היגס שה כי אין חלקיק כזה, וכל התיאוריה צריכה לעבור רוויזציה, או כי זה פשוט נורא קשה.
קון אומר שלפעמים קורה שהחידות הקשות הן כל כך קשות שיש אנשים בקהילה שמתחילים להתייאש. יאוש הוא עניין רגשי! בד"כ מדובר באינדיווידואלים שנמצאים בחזית המדע – מבינים את גודל המשימה. כשהם מתייאשים הם נכנסים למצב של השתחררות מהכבלים של הפרדיגמה. אם אלו אנשים יצירתיים מאד, שמצליחים לשרוד כלכלית, הם יושבים עם עצמם, חושבים מחוץ לקופסא, לגמרי אחרת. הם מוצאים משהו חדש. רוב הדברים החדשים מוצאים את דרכם לפח האשפה של ההיסטוריה. מדען שימציא משהו שמנוגד לפרדיגמא (למשל – התחממות כדור הארץ) יהיה לו מאד קשה להגיע לציבור. לא יפרסמו אותו! הוא ווירדו! זה שאף אחד לא מתעניין, אומר קון, זה כי אנשים מושקעים אישית וכלכלית בפרדיגמה (ולא כי הם לא מעניינים). א-ב-ל, אומר קון, לפעמים, מסיבות חברתיות, כמה מדענים מפוטרים כאלה, שהם מביני עניין, (למשל), יפתחו אלטרנטיבה, ויצמיחו קבוצה סביב רעיון חזק ומנהיג מגניב – הצמיחה הזאת היא הגרעין של הפרדיגמה החדשה, שדומה קצת לצמיחה של הפרדיגמ הקודמת.

כלומר:
חידות --> חידה קשה --> משבר --> יאוש (של חלק מהמדענים) --> הצעת פרדיגמה חדשה (יכולות להיות כמה קבוצות כאלה!) --> חזרנו לשלב הקדם פרדיגמטי.

סגרנו מעגל.

לשים לב לכל המעברים בעקבות גורמים חברתיים -
  • מקדם פרדיגמה לפרדיגמה
  • ומהמשבר לקדם פרדיגמה

הבניה של האלטרנטיבה היא לא כי הפרדיגמה הקודמת הופרכה. ממשיכים לעבוד עליה! זה ניצן לצד הפרדיגמה הדומיננטית. זאת קבוצה צעירה ומגניבה, והיא יכולה להפוך לפרדיגמה מתחרה, ואף לפרדיגמה דומיננטית (וכל זה תחת תנאים חברתיים כלכליים מתאימים). שום דבר לא יופרך – אנשים פשוט (למשל) יפסיקו לחפש את היגס ויעברו לעבוד תחת פרדיגמה חדשה בה השאלה על חלקיק היגס לא רלוונטית. לפרדיגמה החדשה יש חידות חדשות.

  • תקופה שבה אנשים עובדים בתוך הפרדיגמה נקראת מדע נורמלי.


באיזו מידה הפרדיגמה החדשה צריכה להתמודד עם הרעיונות הלא פתורים של הפרדיגמה הישנה?
השאלה לוקחת אותנו לרעיון של קון של incommensurability (=העדר אמת מידה משותפת)

החלפת פרדיגמה באחרת היא לא רק החלפה של תיאוריות אלא שינוי של תפיסת עולם שלמה במובן הבא – יש הבדלים רחבים בישים תיאוריטיים, למשל -
ניוטון – מסה היא תכונה קבועה, אבסלוטית, אוניברסלית
תותרת הייחוס – מסה תלויה במערכת ייחוס
כלומר, כשאומרים את המילה מסה מתכוונים לדברים אחרים לגמרי.
התיאוריות מתארות עולם שונה.
כשאנחנו מקבלים את התיאוריות כחלק מהפרדיגמה אנחנו מקבלים גם אונטולוגיה – תמונת עולם בקשר לעולם הכביכול חיצון. הטענות שלנו מתקבלות לאור מכשירי הניסוי ושיטות הניסוי של אותה הפרדיגמה. הטענות לגבי מה יש בעולם ואיך מגלים מה יש בעולם תלויות בפרדיגמה.
פרדיגמות שונות הן שתי תפיסות עולם שונות, שמוציאות זו את זו.

אין דרך להשוות בין שני המקרים שהוא חיצוני לפרדיגמה. כל בדיקה שנעשה היא בעזרת מכשירי ניסויי תלויי תיאוריה, שיטות מחקר וכו' – הכל מתוך הפרדיגמה. התשובה תמיד תתאים לפרדיגמה ממנה עובדים.
אין נקודת מבט חוץ-פרדיגמטית, קדם תיאורטית ממנה אפשר לקבוע איזו מהפרדיגמות יותר טובה.
המעבר מפרדיגמה לפרדיגמה מושווה להמרת דת – קורה בבת אחת, רדיקלי, לא מוסבר. כל תמונת העולם מתחלפת באחת.
זה בניגוד לתפיסות העולם של הפוזולוגיים (פופר מתוחכם יותר) לפיהם משפטי התצפית אינם תלויי תיאוריה. אם משפטי התצפית הם בעצמם תלויי תיאוריה, פרדיגמה, אין משפט תצפית שמאפשר להשוות בין הפרדיגמות ולקבוע מי עדיפה (באחרית דבר הוא משנה את דעתו).
קון אומר שהשימוש באותה מילה לא צריך להטעות אותנו, כי מדובר במשמעויות אחרות.

ההשלכה של העדר אמת מידה משותפת – אין דרך להכריע בין פרדיגמות, כי הכל תלוי פרדיגמה, אין דרך לצאת ממנה, היא חובקת כל. מכאן יוצא שתולדות המדע היא סיפור של החלפת תמונות עולם, ולא של התפתחות. תמונת עולם אחת אינה טובה מזאת שלפניה, אלא שונה. אין התקדמות. זה רלטיביזם קשה. אי אפשר להשוות בין טענות – זאת אמת וזאת אמת, תלוי בפרדיגמה.
זאת ההשלכה הנורמטיבית של הסכמה של קון. השלכה אפיסטמולוגית – מגבלות מה שאפשר לדעת.
השלכה על הגדרת המדע – מדע הוא מה שמוגדר מדע באותו זמן ומקום, הכל תלוי הקשר.
הרלטיביזם עורר את חמת המבקרים על קון, ומה שגרם לקון לסגת, ולטעון שיש דרכים להשוות בין פרדיגמות - הקריטריונים הרכים (פשטות, נוחות, היקף...). אלו קריטריונים חוץ פרדיגמטיים שלא שייכים לאמת – קנה מידה פרגמטי (ולא קשור לאמת).

הערה בכיתה: בעוד קון אמר שהמעבר בין תורת ניוטון לאיינשטיין הן שינוי פרדיגמה, אפשר להסתכל עליהן כשייכים לאותה פרדיגמה, ואז אפשר להשוות בינהם ולקבוע שאיינשטיין עדיף.
אורלי על ההערה: קון מציג סכמה להיסטוריה של המדע. השאלה היא איך אפשר להלביש את התבנית שלו על ההיסטוריה. השאלה לקון היא מהן בדיוק הפרדיגמות. אפשר להתווכח איתו על הזיהוי של פרדיגמות. מהו שינוי פרדיגמה, ומהו שינוי של תיאוריה בתוך הפרדיגמה. (עד היום בפיסיקה מתחילים לבנות מושגים על בסיס ניוטון, לפני שמגיעים לתורת היחסות). זאת שאלה חשובה כי היא לא ספציפית לדוגמא הזאת. עלינו שהשתכנע שאכן יש מעבר של תמונת עולם שלמה, דרמטית, וחלק גדול מהדוגמאות של קון הן לא כאלה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם יש דוגמאות אחרות, טובות יותר.

דוגמאות שיאתגרו אותנו, כדי לשאול את עצמינו האם אנו חיים בפרדיגמה? -
  • תיאוריה מדעית קונקרטית – תורת הקוונטים. תורת הקוונטים מציעה תמונת עולם שלא ניכנס לפרטיה, אבל יש לה כמה השלכות שמקובלות על כל העוסקים בתחום, ושהן השלכות שקשורות לתפיסת עולם כללית מדעית. דוגמא – אחת התובנות של תורת הקוונטים היא בקשר לעובדה שכשאנחנו ניגשים למדוד את העולם המדידה שלנו איננה תצפית בה אנחנו פסיביים ומתבוננים על העולם כפי שהוא, אלא שמדידה היא פעולה על העולם. כשאנו מתבוננים על העולם אנחנו יוצרים חילוף פוטונים ביננו לבין העולם, שמשפיע גם עלינו וגם על מה שאנו צופים בו. כך גם כשאנו מאזינים לקולות. תצפית היא אינטראקציה פיזיקלית. הדבר הזה היה ידוע לפני תורת הקוונטים, אבל מלוא המשמעות לא היתה ברורב, כי היתה סברה שאם נהיה זהירים מספיק נוכל למזער את ההפרעה לצופה ולנצפה בצורה שהיא תהיה זניחה. תורת הקוונטים הביאה למודעות שלנו שזה לא תמיד כל – ההפרעה איננה תמיד זניחה. היום התובנה הזאת היא תובנה שלטת. אחרי שהיא הגיעה התחילו לזהות בעיות של מדידה בתחומים מסויימים.
    למשל – התיאוריה של הכאוס: יש מערכות שההתפתחות שלהן מאד רגישה לתנאי ההתחלה. הבדל קטן בזרמי אוויר עד כדי משק כנפי פרפר יכול להתעצם עד כדי מזג אוויר שונה לגמרי. התופעה הזאת איננה תופעה קוונטית אלא תופעה קלאסית לגמרי, אך גם שם אנחנו יודעים שאם ברצוננו לחזות את מזג האוויר עלינו למדוד את תנאי ההתחלה במידה אליה איננו יכולים להגיע (לכן תחזית מזג האויר מוגבלת לכמה ימים קדימה). המודעות למגבלה של המדידה היא עדין מודעות קלאסית. אבל הפיזיקה אומרת שאילו היינו יכולים למדוד בדייקנות רבה היינו יכולים למדוד לתקופה ארוכה קדימה.
    תורת הקוונטים אומרת שאם נרצה למדוד בדיוק נורא גבוה, עצם המדידה תיצור אינטראקציה עם התנאים. כך כל האידיאליזציה של מדידה מדוייקת הופכת להיות מיותרת – שינוי של תפיסת המדידה: יש גבול לדיוק אליו אפשר להגיע. התפיסה של הרעיון של הגבלת דיוק מדידה היא חדשה.
    השאלה היא אם הרעיון החדש והשונה הזה לא ניתן לתפיסה על ידי אנשים מהפרדיגמה הישנה. האם הייזנברג, כשכתב את זה – היה במיינד-סט שונה מבתיכון? האם זו פרדיגמה חדשה לגמרי, או שלמרות השוני בין התפיסות, או שהקריטריונים למדידה בכל זאת קבילים על שני המחנות? התיאוריה עצמה השתנתה באופן עמוק – אבל כדי לקבוע אם יש שינוי פרדימה צריך לבדוק אם עוד דברים השתנו – אופן השיפוט וכו'.
  • שימוש במתמטיקה במדע – לא תמיד השתמשו במתמטיקה במדע! החלוץ לו מקובל לייחס את השימוש במתמטיקה במדע הוא גלילאו (ציטוטים במצגת). היום המתמטיקה היא חלק מהתיאוריות וגם חלק מהאופן בו אנחנו שופטים תיאוריות. היום המדע רווי במתמטיקה אבל זאת דרך חיים, ובעבר היתה דרך חיים אחרת. אנחנו מאד רגילים לשימוש במתמטיקה ולא כל כך מתפלאים על זה, אבל ויגנר (ציטוט) כן. זה נורא לא בומן מאיליו שהעולם החיצוני ניתן לתיאור באמצעות המתמטיקה שבראש שלנו. הוא מעלה שאלה גדולה, שקשורה גם לפילוסופיה של המתמטיקה – מהי המתמטיקה? אם זאת מערכת פורמלית, איך זה שהיא כל כך שימושית? זוהי הפניית תשומת לב להרגל מחשבתי שאנחנו מוקפים בו. הוא פרדיגמטי במובן שקשה לנו להעלות על הדעת איך אפשר בלי זה.
  • הרעיון של ניסוי מדעי – קראנו חלקים משייפין ושפר (לוויתן ומשאבת האויר) על הויכוח בין בויל להובס בשאלה האם ניסוי מדעי הוא דרך טובה לרכוש ידע על העולם. בויל הציע פרוצדורה שהיא הבסיס לניסוי מדעי עד היום. הובס סבר שהפרוצדורה הזאת מסיטה אותנו מגילוי האמת. היום יראה לנו מוזר שמישהויצע שנשב בכורסא ונהגה כדי להתקדם במדע, במקום לעשות ניסויים. כלומר, הרעיון של ניסוי כדרך להתקדם למדע הוא רעיון די חדש שנכנס לתפיסת העולם שלנו במדע. (כאן ובנקודה הקודמת לא מדובר בתיאוריות, וזה מדגים שמושג הפרדיגמה של קון לא חל רק על תיאוריות אלא על כל הפרוצדורות. אם לא מקבלים אותן נשארים עם השאלה מהו הקריטריון. הדוגמא הבאה היא מתוכנן של תיאוריות).
  • הומאופטיה – גישה חדשה, מערבית לגמרי, הומצאה על ידי גרמני בתחילת המאה ה19. מבוסס על הרעיון ש"דומה מרפא דומה". אם יש סימפטום ונבלע חומר שמייצר את הסימפטום – נרפא. הרעיון הוא לקחת את החומר שמייצר את הסימפטומים, נדלל ברמות דילול הולכות וגדלות (1/10, 1/100, 1/1000 וכן הלאה) עד שבשלבי דילול לא רבים מגיעים למצב בו על פי הכימיה והפיזיקה ברור שבחלק מהצנצנות יש רק חומר ממיס, ואין שום מולקולות של חומר מקורי. לאנשי ההומאופטיה זה לא אכפת, מבחינתם החומר המקורי 'השאיר עקבות' בממיס, באופן שהכימיה והפיזיקה לא מכירות – למים יש זיכרון. זאת תרופה ('רמדי') הומאופטי, ואת זה נוטלים. יש סתירה לפיזיקה ולכימיה, שגורסות שלחומרים אין זכירון. האם הטענה הזאת מאתגרת את המדע ואת הרפואה הקונוונציולית שמתבססת רבות על מדע? אז איך בודקים אם ההומאופטיה מרפאת? משרד הבריאות האמריקאי בדק את זה בשיטות המדעיות וקבע כי אין שום הבדל בין שתיית רמדי לשתיית מים מהברז. העובדה הזאת, שהתפרסמה, לא הרשימה את העוסקים בהומאופטיה ואת הלקוחות של השיטה. הטענה היתה שהבדיקה היתה לא רלוונטית, כי ההומאופטיה מתאימה את התרופות לתכונות האישיות של הפונה (יש 'ראיון קבלה' הוליסטי שאורך כשעתיים שלוש). הרמדי מותאם באופן הוליסטי ולא לתלונה הקונקרטית, ואז כל הרעיון של קבוצות ביקורת אינו רלוונטי. [הסבר: רק חלוקה לקבוצות מאפשר לעשות קבוצת ביקורת. לכן בניסוי חילקו רמדי לקבוצות ולא התאימו באופן אישי]. הומאופטיה זה מוסד שלם – בתי חולים, ספרי לימוד... האם מדובר פה בפרדיגמות שונות שאי אפשר להשוות בינהן, והקבלה אינה מסיבות לוגיות אלא מסיבות אחרות (שאולי קון יכול להסביר). מי שמקבל את התיאוריה ההומפאופטית (לא סתם לוקח את התרופה) דוחה את כל המדע המודרני.
     


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה