הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 7 - קוהוט (1)

הפסיכואנליזה לאחר פרויד – חלק שני

שיעור 7 – 01.05.2012

קוהוט (1)

נולד 1913. מת מסרטן, 1981. היינץ קוהוט, בן יחיד, נולד בפרבר בוינה. הורים מוסיקאים. חיי תרבות. אוירה של שקיעת האימפריה האוסטרו-הונגרית. ההורים בני מעמד בינוני. השכלה רחבה, מורים פרטיים, טיולים בכל אירופה. 1914 – בהיותו בן שנה, פורצת מלחמת העולם הראשונה ואביו מגוייס. האב נמצא שנים מחוץ לבית. קשיים כלכליים. המצוקה נותנת את אותותיה באמא שלו. היה קנאי לפרטיותו – פרטים על חייו מגיעים מהבן שלו, וממקור ייחודי - “האנליזה של מר Z” - כביכול אנליזה בעלת שתי פאזות עם אותו איש, בהתחלה עם הבסיס הקודם של הפסיכואנליזה, ובהמשך עם השיטה שלו. כנראה שלא היתה אנליזה כזאת, אלא זאת האנליזה של עצמו – סיפור חייו. הוא מתאר אמא חודרנית, פרנואידית, חרדתית שלא נותנת לילד לפתח עצמאות, ולכן נשאר שנים ארוכות (עד גיל 8) בבית. אמא שמאד עסוקה בגוף שלו, ואב נעדר, שהתחושה היא שאינו יכול לשאת את המורכבות והאקסנטריות של אשתו, אז התרחק והפקיר את הילד בידי האם. אם חושבים על התסביך האדיפלי, יש ילד וזוג הורים, ויש לו את המאבק שלו, הדרמה של היחסים שמתנהלת בין הילד ושני הורים. אצל קוהוט רואים שהמצב של ילד וזוג הורים יאנו נקודה שתמיד מתחילים ממנה. כאן התחלת החיים היא בחסך, בחסר של משהו שהיה צריך להיות שם כדי שתתחיל ההתפתחות הנורמטיבית. לזה המודל הקלאסי, שמתאר מציאות בנאלית משהו, לא מספק תשובות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה האב חוזר הביתה, אך הוא מאד מרוחק, מנהל רומנים עם נשים אחרות. הוא מתאר שנפגע מאד משני הוריו, באופנים שונים: מהאמא כי היא רואה אותו כאובייקט, שלוחה של עצמה, ולא כמישהו נפרד שעליה לספק את צרכיו, ומהאבא מול ההיעדר שלו – הרגשי והנפשי, כחוסר העניין של האב בו, חוסר האפשרות להיות גאה בו. בחשיבה שלו ובגיזה שלו ההזנה של הורה מתעניין, מעורב, גאה, היא קריטית בהתפחות של העצמי, ובלעדיה נפגוש אנשים עם עצמי מאד מפורק, מאד חלש – זאת התשתית שבונה את העצמי.

הוא גדל להיות ילד מאד סקרן, מאד עסוק בספורט, מדעים, פילוסופיה – מפתח קשרים מאד קרובים עם חברים ומורים. אלו הסביבה החיה – ההורים שלו נוסעים לטייל כל אחד בנפרד.

זיכרון ילדות שלו שהוא מספר כשנתיים לפני מותו מספר שהיה בכיתה ו' וחזר נרגש משיעור מדעים שסקרן אותו, והוא בא לאביו וסיפר לו את מה ששמע, עם איזו שאלה. תגובת אביו היתה "מה זה כל השאלות האלה? למה אתה לא יכול להיות כמו כל הילדים?” החוויה של לא להיות שייך, להרגיש שאני לא כמו כולם היא חוויה מאד מצלקת.

הוא מסיים את הלימודים בגימנסיה והולך ללמוד רפואה. 1938 – הנאצים בשלטון, מצליח בעור שיניו לקבל הסמכה לרפואה. כבר יש אנטישמיות חריפה ותחושה של סכנה באויר. משפחתו נחשבת ליהודית למרות שיש אמביוולנטיות ביחס לזהות – חיים אפיקורסים, אמו מגדירה את עצמה נוצריה, אבל מבחינת הנאצים הם יהודים לגמרי. אביו נפטר שנתיים קודם. הוא מבין שהוא צריך לעזוב. הוא מספיק ללוות את פרויד לתחנת הרכבת בדרכו לאנגליה ומקבל את ברכתו. הוא מגיע לאנגליה בתור חובש. נמצא שם חצי שנה, חולה, מחלים ועובר לארה"ב, שם יש לו חבר ילדות שהוא מוסיקולוג. מתארגן מהר מאד, מוצא לו מקום התמחות ומתחיל התמחות בנוירולוגיה ופסיכיאטריה, מסיים אותן ורוצה להתחיל הכשרה בפסיכואנליזה. הוא נרשם למכון ולא מתקבל בפעם הראשונה. בפעם השניה הוא מתקבל ומתחיל את הכשרתו במכון. יש לו הרבה ביקורת על איך שלומדים שם. הוא מסיים את ההכשרה ומתחיל להיות חבר מרכזי ומשפיע במכון. יודע גרמנית, מכיר את כתבי פרויד ומי שבא אחריו, מאד כריזמטי. מתגבשת סביבו קבוצה של תלמידים, מודרכים. בהתחלה הוא בתוך החשיבה של פסיכולוגית האגו האמריקאית, ולאט לאט הוא נהיה פחות שקט ומסכים ביחס לדרך. הוא רואה שהרבה ממטופליו עסוקים ועוברים בתוך האנליזות דברים שאין לו עליהם פתרון תיאורטי. מתחילה לו ביקרות חזקה על עיוב הפסיכולוגיה והבילוגיה. הוא חותר להבנה של פסיכולוגיה טהורה. הוא יגיד בעבודה שלו על אמפטיה שלכל הבנה פסיכואנליטית אין טעם אם היא לא קרובה לחוויה. הוא אומר שיש לפנות מקום בפסיכואנליזה למצבים קרובי חוויה – כמו שאדם חושב ומרגיש את עצמו (ולא איד, אגו וכו').

המהלך -

לפני שהוא מפרסם את הרעיונות ההארד קור על התשתית והמבנה הנפשי, הוא עושה עבודות ראשונות על הנרקסיזם, וזוכה לאהדה עצומה מהממסד הפסיכואנליטי – אנה פרויד, והוא נחשב לממשיכו של פרויד וממלא תפקידים בהתאם לכך. מגישים את מועמדותו בתמיכת אנה פרויד לנשיאות האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי. הוא מבין שאין לו סיכוי לקבל את המינוי, ומכאן מתחילה ההתרחקות וההבדלות שלו. מסתמנת אחרות שלו בתוך הפסיכואנליזה. הוא כבר חולה (1971), והוא מתכנס יותר ויותר לתוך הכתיבה העצמאית שלו. ממרכז העשיה הוא הופך להיות זרם בפני עצמו – פסיכולוגיית העצמי. הוא מסביר למה הפסיכואנליזה הקלאסית לא יכולה להספיק – הוא אומר שהאדם משתנה – האדם של 1950 הוא לא אותו אדם שפרויד הכיר באמצע המאה ה19. אדם אחר, תרבות אחרת. לפי פרויד, יש אוניברסליות של המבנה הפסיכולוגי, האדם לא משפיע. הוא אומר שפרויד כתב בתוך חברה ויקטוריאנית, שבה המשפחות חיו בסביבה טעונה רגשית מאד – צפיפות, הרבה ילדים, אינטנסיביות – היתה גריית יתר, וזה הוביל לנוירוזה. ילדים היו חשופים לאירוטיות, ליחסי המין של ההרוים שלהם... המטופלים של קוהוט, הוא אומר, גדלים בתת-גריה, ההורים עובדים שעות ארוכות. יש מעט הזדמנויות לקבל הזנה דרך היחסים עם ההורים. הוא רואה את זה כמעט כמחלה סביבתית, ולדעתו אנחנו הרבה יותר מועדים, בגלל תנאי החיים, לפתח הפרעות מסוג אחר (נרקסיסטיות). הוא מתאר מצבים בהם נראה שההורים עסוקים בילדים עדיין יש חסכים – ההרוים עסוקים בעצמם ולא מצליחים לענות על הצרכים של הילדים. האני נתון בתת תזונה ומועד להגיע לפרגמנטציה.

שלב חשוב בחיים המקצועיים של קוהוט – אחרי מות אימו. היחסים איתה היו כנראה מאד מורכסים לאורך השנים, ובשנים האחרונות שלה היא נהייתה יותר פרנואידית, וזו היתה הקלה עצומה עבורו, כי הוא קיבל אישור שמשהו באמת לא בסדר איתה. הוא עושה אנליזה עצמית, ומבין שבמצבים כאלה ההקלה היא בגלל האישור, במשך שנים הוא נשאר עם שאלה – מי פה לא שפוי – אני או היא? אולי לי יש היפר רגישות. להבין עד כמה אימו היתה מסובכת כל חייה היתה הקלה עצומה עבורו. ההקלה הזאת, האישור לתחושות שלו לא היה יכול לקרות בטיפול פסיכואנליטי – הוא היה יכול מאד לקבל פירוש בסגנון של: אתה עושה reaction formation, אתה רוצה לחדור אליה ולכן חושב שהיא רוצה לחדור אליך. הוא מבין שלפעמים הזולת-עצמי כל כך חסר, שההבנה הנכונה היא שההורה באמת משובש, והפתרון הנכון הוא להבין שזה המצב ולבסס עצמאות בנפרד, לוותר על המשאלה שההורה יתנהג כמו הורה, ולמוא זולתעצמי אחר שימלא את הפונקציות של ההורה. הוא מבין שבטיפול יש הרבה מקום לחוויה הסובייקטיבית של המטופל, לאמת שלו, לאיך שהוא מספר את סיפור חייו. זאת עבודה טיפולית שונה לגמרי מהעבודה הקלאסית, בה יש הנחת יסוד שהמטופל לא יכול לדעת את עצמו, והאנליטיקאי יושב מאחוריו ומפרש את התת מודע שלו. אצל קוהוט המטופל תמיד צודק. הוא מקדיש את שנותיו האחרונות לכתיבה. כתביו מתורגמים ונלמדים בהרבה מקומות בעולם. בארץ יש שתי מקומות שמלמדים את הגישה שלו – פסיכולוגיית העצמי.

קוהוט יגיד שאדם תמיד צריך תיקוף בעולם. הוא לא יכול לחיות בנפרדות מוחלטת. הוא אומר שאנחנו כל הזמן זקוקים לאחרות של האחר, אבל כל הזמן זקוקים לselfobject (=זולתעצמי).

מושגי יסוד (קוהוט כותב די מזעזע – לא אמפטי לקורא):

הפרעות נרקיסיסטיות: מרכז העניין שלו הם אנשים עם הפרעות נרקסיסטיות. לטענתו אלה רב המטופלים שנפגוש.

הגדרה פסיכיאטרית להפרעה נקיסיסטית – הפרעה בערך העצמי. מדובר באנשים שאפשר לראות אצלם תחושת ערך עצמי מועצמת, תחושת גדלות, 'מגיע לי', מצפים ליחס מיוחד, מתקשים לשאת ביקורת, מתקשים לקחת בחשבון את צרכי האחר, פעמים רבות מאד אמביציוזיים.

זאת הגדרה מאד צרה – קוהוט מגדיר בצורה רחבה יותר – פעמים רבות אלה אנשים מאד אמפתיים, נותנים את עצמם פעמים רבות בצורה מאד רחבה. צורך בלתי פוסק ליחס, אישור מהסביבה. אצל קוהוט הם אנשים שאינם פסיכוטיים ולא בורדרליין, יש להם מרכז עצמי. אלו אנשים שמול מצבים שהם במגע מאד מתסכל מול זולתעצמי שהם קשורים איתו הם ייחלשו, יגיבו בהתפרקות. מאבחן לפי איך שזה מופיע בטיפול – אדם שהצורך שלו מהמטפל זה לקבל תיקוף, אישור, להירגע בנוכחותי, תופס אותי ככל יכול, כמגן עלי – אז הוא יודע שהוא נמצא באזור הזה (כמובן, יש כאן מעגליות מסויימת – אם הוא מחפש את זה מן הסתם הוא ימצא את זה).

זולתעצמי – מושג שהוא מגלה דרך ההקשבה למטופלים. הוא מגלה שהם לא מתייחסים אליו כאובייקט נפרד. אין מובחנות מוחלטת, יש מן אזור דמדומים. מתוך ההקשבה הזאת, הרגישות לאופנות הזאת הוא מבין שכך זה עם ילדים והוריהם – בהתפתחות המוקדמת הנפש היא במן מצב ביניים – אנחנו גם לעצמנו, אבל חלק מהפונקציות הנפשיות שלנו הן ברשות ההורים שלנו, אנחנו מקבלים אותן דרכן. בהתחלה הוא יגיד שזה ברמה הפיזיולגוית – ערות שינה. לאט מתבססים ריתמוסים של הרגעה. בהתחלה זו פונקציה של ההורים. ככל שההורה הוא זולתעצמי טוב יש חוויות מצטברות של הבנה, תיקוף, הבנה של מה שקורה לי (ההורה יצליח להרגיע רק אם הוא יצליח להיבן למה אני זקוקה עכשיו). ככל שזה מצטבר הפונקציה מופנמת והיכולת לשאת תסכול מובנית בתוך הנפש. הוא מתאר את זה כתהלךך מתמשך.

הפנמה ממירה – transmuting internillization – התהליך בתוכו נבנה העצמי. במהלך ההתפתחות (מול ההורים ובטיפול) צריך שיהיה תסכול אופטימלי. חסר, בעקבותו עולה רמת החרדה, ואז אם יש אמא שממלאת את הצורך הזה יש הרגעה, ולאט הילד מפנים את הפונקציה המרגיעה. התסכול חייב להיות לא טראומתי, כי מול תסכול חריף מדי הילד עלול להתנתק מהמציאות כדי לא להתמודד. מה שנבנה בתוך העצמי הוא:

• היות העצמי מרכז של יוזמה – האדם מרגיש שהוא זה שמוביל את עצמו, הוא אינו קורבן סביל של הנסיבות.
• היות האדם קולט רשמים – בטיפול רואים מתי אנשים כמעט אטומים לסביבה שלהם (לא יודעים לספר מה קרה, קוהוט אומר שזה כי לא קלטו אותם נכון, לא לקות קוגניטיבית בסיסית).
• היות עצמי בעל לכידות במרחב ההמשכיות – קוהוט אומר שאנחנו גדלים ומשתנים, והשאלה היא עד כמה אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים למה שהיינו ולמה שנהיה. במצב של עצמי בריא אנחנו מרגישים המשכיות – שיש גרעין פנימי ואנחנו ממשיכים להיות אנחנו. זה יכול לקרות רק במרחב וגם בזמן. אנשים יכולים להגיד שהם מרגישים שונים בסביבות שונות.

צרכי עצמי של נראות mirorring והאדרה (אידיאליזציה) – לפי קוהוט העצמי בנוי משני קטבים – קוטב אחד של אמביציות, שאיפות – היכולת להיות אדם שהשאיפות שלו מובילות אותו נבנה מתוך היכולת להיות נראה mirrored – משוקעות אמפטית של ההורה, שנותן אישור ותיקוף למי שאתה. כאן יש שאלה האם ההורה מתרגש ממש שהוא רוצה לראות בך או שהוא רואה אותך באמת.

הקוטב השני, שחיוני גם הוא להתפתחות הוא שהזולת עצמי יוכל להיות מואדר. אני צריך שיהיו דמויות (לאו דווקא ממשיות – יכול להיות גיבורי תרבות, ספרות...) שאני יכול להתמזג איתו ולהירגע בנוכחותו. יש צורך באידיאליזציה – אם אין מספיק הזדמנויות לכך (כמו שהוא רואה בתרבות האמרקאית) יהיה חוסר.

על הקשת בין נראות והאדרה יש את הכשלונות (כשרונות?), ועל זה עובדים בטיפול, כדי להתניע מחדש. כך למשל, מטופל שמאד מתפעל מהמטפל קוהוט יגיד שיש כאן צורך של האדם (קליין תראה את זה כהגנה).

פרגמנטציה של העצמי וקוהוסיביות (לכידות) של העצמי – מרכז עצמי קוהסיבי- מוצק, מתקיים ונבנה בנוכחות ממושכת של זולת עצמי נענה. אז אדם יכול לנצל את כישוריו וכשרונותיו, חי בהרמוניה עם הכשרונות וההזדמנויות שלו. זה חשוב כדי שאדם יעשה בחירות נכונות. במצב כזה הוא מתמודד עם הסביבה על פי המטרות והשאיפות שלהם. אצל קוהוט מאד חשוב שתהיה התנהלות על פי שאיפות, ולא חוסר מטרה. בנוכחות של עצמי לכיד אדם יכול לוותר על אופטימיות מזוייפת ועל אשליות. כך אפשר לחיות חיים ראויים (לאו דווקא חיי אושר) תוך פחות הישענות על הנסיבות החיצוניות.

פרגמנטציה של העצמי – לא נבנה עצמי גרעיני. החרדה הגדולה ביותר היא חרדת התפוררות, שהיא קשה יותר מחרדת מוות. זאת חרדה מלאבד את האנושיות, מלהיות inhuman. הוא לא מאמין שאפשר לבנות באנליזה אישיות שיש במרכזה כזה חלל, כי החרדה הזאת בלתי נסבלת, הן למטפל והן למטופל.

עצמי גרעיני – הוא המבנה המרכזי ביותר באישיות, השפעה על כל האישיות. אומץ לב הוא מאפיין רציני של המבנה. עצמי בלתי ניתן להכחדה. אדם שנמצא במגע עם העצמי הגרעיני הוא לא מפחד מוות ומכלום, כי העצמי שלו כל כך חזק. (בהקשר הזה מומלץ המאמר שלו "על האומץ"). אדם שמגיע למגע רחב עם העצמי הגרעיני שלו (יותר רחב מהעצמי האמיתי של ויניקוט) הוא יגיד שזה מצב של שיווי משקל נרקיסיסטי – אדם חווה את עצמו מתוך חדווה רוגעת בכל אישיותו. אין עליות ומורדות. (רענן קולקה לוקח את זה לכיוון הבודהיסטי ואומר שזה המצב של ההארה). העצמי הגרעיני חי באופן המשכי את זני הקטבים של הקונפיגוריות של העצמי הגרעיני – היו מספיק הזדמנויות גם למירורינג וגם להאדרה. אישיות שיודעת את כוחה ויש לה עם מי להזדהות באופן עמוק מחוצה לה. האידיאלים של אדם כזה יעברו אינטגרציה מלאה לתוך האישיות שלו. הוא יחיה בהתאם לאידיאלים שלו.