יום ראשון, 22 בינואר 2012

מחשבת החינוך - שיעור 9 - דיואי



שיעור 9 – ג'ון דיואי

פילוסוף חשוב של החינוך. בניגוד להוגים האחרים שלמדנו הוא כותב חינוך.
מושגים כמו פרגמטיזם, חינוך פרוגרסיבי, ניסיון בחינוך, דמוקרטיה בחינוך.
1859-1952 – שנות חייו של דיואי, שנים עם המון אקשן בתולדות האנושות. חי דרך המהפכות הגדולות והשינויים העצומים, המעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה תעשייתית. הוא חי בארה"ב – מרכז העולם של תקופתו (כמו ההוגים האחרים שלמדנו). מעבר מחברת מחסור לחברת שפע, שיש לו אימפקט תחודעתי עצום שאיתו דיואי מתמודד. דיואי מצביע על פתולוגיה שהוא מזהה – פער בין מערכת המושגים באמצעותם בני האדם מבינים את העולם, לבין השתנותה של המציאות, שמחייבת עדכון מושגים. הוא אומר שבעוד שהמציאות החברתית היא דינמית ומשתנה ונתונה ללחצים פנימיים, הישגים מדעיים טכנולוגיים שהפכו את הציוויליזציה. למשל – אצל רוסו העובדה שילדים רבים לא הגיעו לבגרות עיצבה את תפיסת הילדות. בני האדם מחזיקים במערכות תודעה אנכרוניסטיוץ, באמצעותם הפם מפרשים את העולם ומקומם בו. מערכות מוסריות שהתאימו לחברות מסורתיות. כיוון שהאדם פועל בעולם דיגיטלי עם תודעה אנאלוגית, הוא סובל, כי הוא לא מבין את העולם, לא מפרש אותו כמו שצריך (למשל – המהפכה הפמיניסטית, אחד מיסודיה הן ההפיכה הטכנולוגית – כדי לכלכל את המרחב הדומסטי נשים כבר לא צריכות להיות בבית כל היום. ברגע שכלים מסוגלים להוציא תובאה בצורה שונה לחלופין כל תפיסת הזמן משתנה).

הסברים על הרעיון של תודעה אנכרוניסטית, לא מסונכרנת עם המציאות:
מה שמאפיין את התודעה הזאת הוא חשיבה דואלית, דיכוטומית. דיואי אומר שהאדם מנוכר לעצמו וחברה כי הוא לא מבין לאומק מושגים כמו צדק, קמוקרטיה, עבודה, פנאי, חינוך.
2 דוגמאות לדיוטומיות כאלה:
  • פרט / כלל – רב הפילוסופיה המערבית מתייחסת אל הפרט כיישות עצמאית ומבודדת מן העולם. הדוגמא הטובה ביותר היא המערכת הקרטזיאנית "אני חושבת משמע אני קיים". החלוקה הדיכוטומית בין אני והעולם, כאילו יש פרט שמגשים את עצמו במנותק מהחברה וההיסטוריה אין בה ממש, האדם אינו יכול לנתק עצמו מן הכלל, ואדם כזה, שתופס עצמו כך, כאשר הוא ממשיג את חירותו (“היכולת שלי לעשות את מה שאני חפץ בו") יהיה מתוסכל (כי מדכאים את חירותו). הבעיה היא לא במניעת החירות, אלא בהמשגת החירות. אם הפרט ימשיג את הסינטזה שלו עם הכלל, הוא יכול להגיע ליחס פרט – כלל פרודוקטיבי יותר.
  • שכל / חושים – דיכוטומיה אפיסטמולוגית. גישות רציונליסטיות / אמפיריציטיות. אם נבדוק את יסודות ההפרדה נראה שהמקום בו העלו על נס את העיון התיאורטי זה ביוון העתיקה, אבל מי שהתעסק שם בפילוסופיה היה ציבור מאד מסויים – גברים פטורים מעבודה שיכולים להגות יומם וליל כי מישהו אחר היה עושה את העבודה הפיזית במקומם (לכן יש את ה"אומנויות החופשיות" – של מי שהם חופשיים מעבודה). חושף יסוד כמעט פוליטי של המשגת המדע. כך נתפס שמדעיים עיוניים – תיאורטיים נחשבים גבוהים, וכל מה שקשור לעבודה – פרקטיקה נחשב נמוך. (למשל – חלוקה למסלולים עיוניים ומעשיים). זו מיסקונספציה שגויה שאין בה טעם.

העיקרון שדיואי מציע נקרא פרגמטיזם. לפי תפיסה זו תוכן המושגים לא מושג רק באמצעות החושים (רוסו) וגם לא באמצעות השכל המעיין גרידא (אפלטון) אלא שידיעה שכלית קשורה באמצע טבעה בפעילות גופנית. You learn by doing, למידה דרך התנסות. הכרת העולם במובן זה לא מבוססת על התבוננות אלא על התנסות. כך לומדים את הקשר בין דברים ומבינים את העולם. ל ידיעה קשורה ביסודה בפעילות. חייב להיות קשר בין קריטריונים של מושגים מופשטים כמו אמת וצדק לבין קריטריונים של פעילות (דוגמאות בהמשך). ככל שהמושג מבוסס על ניסיון עשיר ומעשי יותר כך המושג נעשה אמיתי ועשיר יותר. (למשל – המושג הימאליה, יתמלא יותר בתוכן אם נראה אותו, ויותר אם נטפס עליו). זה נכון גם לגבי קריטריונים של מוסר וערכים (מאד מאפיין את התרבות האמריקאית – למשל בסרט רשימת שינדלר, יש את ראול וולנברג שמתקדם בפרקטיקה לאט בהמלך הסרט אל עבר עמדות אתיות (מתוך עניין מסחרי בלבד) וזה כי למעשים שלו יש תוצאות אתיות. דוגמא נוספת – בעוד סרט של שפילברג, אחים לנשק, בסוף יום קרבות המפקד וסגנו נכנסים לבית כפרי ושותים, וכשהם מסתכלים הם רואים שמתגוררת שם אישה גרמניה ובעלה הקצין באס אס. באיזה שלב הם רואים את בעלת הבית במדרגות, והם מרכינים ראש, מניחים את הכוסות ויוצאים מהבית. הסצנה הבאה מתחילה בכך ששניהם מטיילים באחת המחנות ששוחררו ובאחת הנקודות מוצאים את אותה גברת מפנה את הגופות, ואז ה מסתכלים עליה מלמעלה, היא משפילה את מבטה והסרט נגמר. הרעיון הוא שאדם לא נמדד ביכולת להגיע לקריטריונים תיאורטיים מופשטים לאמת, שקודמים לעשה. לפי פרגמטיזם הקריטריון לא קודם למעשה אלא משולב במעשה, ולכן לא ניתן להפריד בינהם. הפער בין התפיסות יוצר זלזול הדדי מסויים בין אירופאים ואמריקאים.

הפרגמטיזם הוא בסיס לפעולה החינוכית. לדיואי יש תפיסה כמעט ביולוגית של החיים – תהליך של התחדשות פנימית רציפה שנעשית באינטראקציה עם הסביבה. לחיים יש ערך פנימי – והוא ההתחדשות הנ"ל. זו מהות החיים וצריכה להיות מהות הפעולה החינוכים – תהליך של התפתחות וגדילה מתמדת. לחנוך יש מטרת קיום עצמי – אין מטרות חיצוניות כמו שלחיים אין מטרות חיצוניות. חינוך צריך להמשיך כל עוד האדם חי. נשאלת השאלה מה יהיה הקריטריון להתנסות מוצלחת, והתשובה היא – התנסות שמעודדת התנסויות נוספות ואף מסדר גבוה יותר – ותהליך זה הוא דיאלקטי – המטרות הולכות ומצעצמות ככל שהן מתקדמות. איפה זה שם את החינוך התיכוני בבתי הספר הרגילים של היום, בו אחרי בחינת בגרות הילדים נשבעים באמא שלהם שהם לא יגעו בחומר הזה יותר. זה לא ממש גורם להם לרצות עוד. שיטת המיקודים היא פרקטיקה שממיתה את הסקרנות והרצון. הילדים ששונאים בית ספר הם בעצם חסידי שיטת דיואי.

אם התנסות היא היסוד הפנימי המשמעותי ביותר של הפעולה החינוכית, מהו המרחב הטוב ביותר לכינונה של הפעולה החינוכית כפעולה של התנסות?
כן דיואי מכניס את האלמנט של הדמוקרטיה, ולחנוך ברוח זו – חינוך פרוגרסיבי.
דיואי מדבר על דמוקרטיה במובן האמריקאי הטוב, לא רק כשיטת ממשל אלא כצורת חיים. צריך לזכור שדיואי פעול בעידן בו דמוקרטיה נתפסת כמיושנת – פאשיזם וקומוניזם הם מודרניים. היום הרבה פחות מערערים על דמוקרטיה.
דיואי מדבר על כך שדמוקרטיה מבוססת על אמונה בטבע האנושי – אותה אמונה שאינדיווידואציה מבוססת עליה (הילדים טובים וסקרנים ורוצים ללמוד). הדמוקרטיה מאפשרת לכל פרט להתפתח בהתאם ליכולת שלו, במנותק מהגבלות אפריורית של השתייכות מעמדית וייחוס – האתוס האמריקאי. דיואי אומר שהדמוקרטיה היא שיטת אנטי סטטי- היא כל הזמן בתנועה, משתנה ומתקדמת בהתאם לצרכים קונקרטיים (=פרמטיזם). אם מבינים שהמתחים פהנימיים של הדמוקרטיה אימננטיים לה, אז חקיקות שנחשבות אנטי דמוקרטיות (מצמצמות שונות) פוגעות בדינאמיות של הדמוקרטיה – והדינאמיות היא קנה מידה לעצמה (?). הטוב שבשיטה דינאמית היא שהיא מגבירה את הניסיון האנשוי, ובעקבות כל את ההתפתחות האנושית. ההפך מתפיסות אוטופיות, שמניחות שניתן להגיע לקריטריון תיאורטי של אמת ואז הכל יהיה מושלם, לא תהיה תנועה. לפי דיואי הנקודה הזאת היא מוות. ברלין אומר שאין פלא שהתיאוריות האלה לא רק בתיאוריה מסתיימות במוות אלא גם בפרטיקה. יש משהו ביסוד התנועתי שמחזיק משהו עמוק ביכולת של החברה להתפתח.

סרט – כיצד באים הרעיונות של גדילה והתנסות לידי ביטוי בבתי ספר דמוקרטיים. (סרטון יוטיוב proggresive education in the 1940's). זו היתה תנועה די רצינית בארה”ב, שנהרסה בעקבות המלחמה הקרה – היה מתח בין מעצמות לגבי מי מנחית את האדם על הירח, ואז עברו לסוציאליזציה – דפוסים של חיקוי ועיצוב שמניבים את התוצאות הטובות ביותר לטווח הקצר, ולכן הכניסו חזרה למערכת אלמנטים של חינוך שמרני מסורתי. שוב, בשנות ה-90 היתה עדנה לחינוך פרוגרסיבי (דפוסים של שפע) והיום החזרה לחינוך מסורתי בעקבות המתח עם סין.

בשנים הראשונות חינוך הילדים מעוצב על ידי המשפחה. עם הזמן הוא נכנס לבית הספר. ישנם 4 סוגים של אימפולסים של ילדים בבית ספר:
  1. מחקר וקומוניקציה
  2. עוד משהו
  3. לעשות דברים
  4. ביטוי אומנותי

הפרט ממש את עצמו כאשר הוא מביא את היכולות שלו לידי ביטוי. מי שארחאי על הביטוי הזה הוא המורים. מורים צריכים להתייחס למסוגלות המיוחדת של התלמיד. צריך לבדוק כל הזמן לאן הכיתה הוכלת, מה יכול להיות מעניין. עובדים הרבה בשיתוף, בסדנאות. קומוניקציה פתוחה בין מורים ותלמידים. הרבה פרוייקטים.

(קריאה מהפרגמנטים של דיואי).

מי שהיום משחק עם רעיונות כאלה הם בתי ספר דמוקרטיים. חבל שזה קורה רק בבתי ספר אליטיסטיים – לא כזה מרשים שהאליטות משחקות בחופש. מעניין איך בתי ספר דמוקרטיים משתלבים בבתי ספר עם אוכלוסיות מרקע קשה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה