שיעור
10 –
הפדגוגיה
הביקורתית או:
התיאוריה
הביקורתית החינוך
נתייחס
את התיאוריה הביקורתית + הסילבוס
שיש במחשב כאידיאולוגיה רביעית.
העבודה
היא תנאי לקבל ציון והיא מהווה 20%
מהציון הסופי.
את
הבחינה צריך להגיש עוד שבוע.
פאולו
פררה – אחד ההוגים שמוכרים כנושא דברה
של הפדגוגיה הביקורתית.
השיעור
יותר שייך לחלק של האידיאולוגיות ופחות
לחלק של ההוגים.
מתחיל
בשנות ה-60-70 כחלק מתרבות
הנגד שצומחת באירופה וארה"ב.
אם מנסים להבין אותה תיאוריה
ביקורתית בחינוך צריך להתחיל אותה איפה
שהפגרורסיבביזם הפסיק. דיואי
הוא הוגה נורא חשוב, אבל
הוא נורא אמריקאי, תפיסה
מאד מריטוקרטית. בשנות
ה70 יש התפכחות ואכזבה
מהליברליז והפגרוסיבזם האמירקאי, יש
תחושה שיש משהו אחר שמבשר את ההצלחה
בלימודים. זה מתסכל –
אנשים מקדישים את חייהם לחקר החינוך
ולנסיון לשפר אותו, אבל
יש מתאמים מאד ברורים של השכלת הורים,
מעמד סוציו-אקונומי
ורקע תרבותי עם ציונים, שלא
הצליחו לשנות. דיאוי:
החינוך הוא כלי למוביליזציה.
הרעיון של ליברליזם הוא שאנשים
יצליחו על פי כשרונם, ואם
זה לא עובד זו בעיה פוליטית.
כאן
מתחיל לעלות הזרם של הפדגוגיה הביקורתית,
שמבקש להציע שיטה שונה (באופן
מהותי) מהשיטות האחרות.
יש חשיבה מחוץ לפרדיגמה
הליברלית. צריך לבחון
חינוך לא בכלים חינוכיים, אלא
לפרק אותו במחוץ. פדגוגיה
ביקורתית צריך להבין על רקע החלום הליברלי
ושברו.
לפדגוגיה
ביקורתית יש כמה שמות (דרך
העיסוק בשמות נבין כמה דברים):
- פדגוגיה רדיקלית (מלשון שורש)- הרעיון הוא שכדי לפתור בעיה צריך לרדת לשורש, לעומק העניין, במונחים פוליטיים. נשאלת השאלה מהי נקודת העומק, ופדגוגיה ביקורתית מחפשת את היסודות השורשיים=הרדיקליים של החינוך. למשל, כדי להבין למה ילדים נכשלים לא נדוק את צורת הלימוד, צורה הבחינה וכו' אלא ננסה להבין במונחים כלכליים, פוליטיים, סוציולוגיים (מגדר, גזע). [האלטרנטיבה – לומר שכל המזרחים מטומטמים. אם לא מקבלים את זה צריך להניח שמשהו בבסיס גורם לבעיה]. זה אומר שכל דבר הוא חינוך. שפרסומות בטלווזיה קשורות לעובדה שאין בנות שלומדות 5 יח"ל פיזיקה, ש"הישרדות" קשורה לאלימות בשכבה ז' וכו'.
- פדגוגיה פוליטית (כל דבר בחינוך הוא פוליטי כי הוא נשען על העקרונות של אלו המבקשים לחנך) לוקח את זה צעד קדימה: המרחב החינוכי הוא רק עוד איבר ואיברי התרבות, והוא מרחב פוליטי במובן שהוא נתון ליחסי כח. נורמות, ערכים, צורות הערכה לא נקבעים במרחב אובייקטיבי במנותק ממאבקים פנימיים שהם מנהלים אחד עם השני. זה שטענה נכונה לא משקף אמת שלה ביחס למציאות בלבד, אלא את הכח של גורמים מסוימים לקבוע שהטענה אמת, ובאופן דיאלקטי הקביעה של מה דבר הינו היא קביעה של מה שדבר אינו – כלומר, הדרה. אם אנחנו מחליטים שתרבות מסויימת בהיא גבוהה, אנחנו בהכרח מכריזים על אחרת שהיא נמוכה. השיח החינוכי הוא ממיין ומדיר. קוריקולום סמוי – התחרותיות שמכניסים לילדים כשעושים להם בחינות החל מכיתה א', מיון תלמידים בכיה ז' – הכל: הדרך בה בוחנים, צלצולים... המחנך צריך לפתח תוגדה פוליטית. מחנך פוליטי הוא מחנך פועל, מגיב. בכל נבדלת הפדגוגיה הביקורתית מהסוצילוגיה הביקורתית (האחרונה מתייחסת לסטרוקטורות גדולה, הראשונה לא עוסקת רק במיון אלא חותרת לשינוי). [חרות היא מעמד דיאלקטי, כלומר הפרט יכול להיעשות לאובייקט ולא לסובייקט בשני דרכים: 1 להיטמע בעולם, לאבד את היכולת לרפלקטיביות, כמו החיות ששקועות בהווה נצחי. למשל: צרכנות, לאומנות. הופכים להיות חלק מההמון, חלק מהעדר 2 כאשר הוא מתרחק מדי ונעשה סגור במושגיו. מנותק מהקהילה ובכלל זה מהיכולת לשנות את המציאות]. פדגוגיה ביקורתית דוחה את הטענות בנוגע לאוביקטיביות של דברים, לגבי טבע האדם, לגבי העובדה שהדברים קבועים – הכל מתהווה (הגל) הדברים נעשים למה שהינם. השאלה הביקורתית היא כיצד זה נעשה? הרי מזרחים לא נולדים מטומטמים. השאלה היא לא על היותם, אלא על כיצד נעשו. לשאלה הזאת יש כח משחרר. כמו ניטשה ששואל "כיצד נעשית למי שאתה" מה שכוחות שעיצבו אותך למי שאתה. כנ"ל לגבי פוקו והבנייה תרבותי. זה משחרר כי אם זה כך אז הדברים ניתנים לשינוי. פדגוגיה ביקורתית מנסה להמשיג את זה גם בפרקסיס, מעשה. האמירה: אין מקורות גנטיים לטיפשות, עצלנות וכו' – כל הדברים שמאשימים בהם קבוצות נחשלות. רבים מבטלים את התיאוריה הביקורתית בין היתר כי היא מחייבת רוויזיות שהחברה לא מוכנה להתמודד איתן.
- פדגוגיה דיאלוגית (במובן הבובריאני) – כיצד אני מייצר מרחב בו אנשים מתייחסים לזולתם כפי שהם מתייחסים לעצמם (כמו לסובייקט). מבחינה אפיסטימולוגית זה לא מובן מאילו – לגבי עצמי אני יודע שאני סובייקט, לגביך אני רק מאמין. בבית ספר – המקומות בהם נפסק השיח – לא שואלים את הילד מה מעניין אותו, מתייחסים לתודעה שלו כמשהו שצריך למלא, וגם את המורה שהופכים לאובייקט הנתון למניפולציה. השאלה היא איך אפשר לקיים יחסים פדגוגיים מכבדים. כשפררה מלמד את תלמידיו המבוגרים קרוא וכתוב הוא מביא את הספרים של המכניקה של הטרקטור (הם חקלאים). הוא אינו מביא ספרי ריאה לילדים. יש כאן התייחסות לעולמם, משהו בבסיס מכבד יותר. גם הוא לומד מהם.
- פדגוגיה שמכוונת אל החירות. חירות במובן הזה היא לשני כווונים: מ ול.חרות מ – היכולת לאתר את המקומות שמונעים מהתלמידים כסובייקטים לאתר את התנאים להתפתחות – חינוכים, פסיכולוגיים, מגדריים... המורה מחפש את המקומות האלה בכיתה שלו. מתחיל בלבדוק איזו ארוחת צהריים הילדים מביאים. לראות ילד שלא מחליף חולצה ושילדים מתרחקים ממנו כי יש לו ריח רע. ברור שדברים כאלה יכולים לעצור את הילד מלהצליח. המורה מחוייב לזה.חירות ל – היכולת של הפדגוגיה הביקורתית לכוון לקראת פיתוחם של קשרים אינטלקטואליים ופסיכולוגיים שיעצימו את הסובייקט, את הילד. “אל תתן לילד דג תן לו חכה".
הועבר
דף עם טבלת אחוזי זכאות לבגרות, ונראה
שיש קשר בין מצב סוציו-אקונומי,
פריפריה-מרכז,
ערבים יהודים, מזרחים-אשכנזים
לבין זכאות לבגרות. זה
אומר שהמחקרים שנעשו בנושא חינוך לא ממש
מקדמים את המצב, וזה אומר
משהו (רע) על
האתוס הליברלי.
קצת
על התיאוריה המרקסיטית:
מרקס
היה מטריאליסט. הוא האמים
שאם רוצים להבין את העולם צריך להבין אותה
ברמה המטריאלית שלה – הכלכלית. התכנים
מגיעים אל התודעה מיחס של שני מבנים:
- מבנה על –תכנים תודעתיים, רוחנייים – דת לאומיות, אמונות, אידיאולוגיות
- מבנה בסיס – כלכלה
הטענה
היא שהשתנות יחסי הבסיס משנים את התודעה.
למשל – ביוון היו צריכים עבדים
אז אריסטו טען שיש אנשים שמטבעם נולדו
עבדים. בימי הביניים אם
היה צורך לתקף את השיטה הפוליטית הפיאודלית
(מבנה על) אז
יצרו מבנה שהתוקך שלו היה לכאורה תיאורטי
אך למעשה הסיבות היו מבני הבסיס (הפירמידה
שלמדנו עליה בתיכון. המלך
שולט מתוקף האל). האיכרים
לא מרדו כי היתה מערכת תדעתית (אידיאולוגית)
שמנעה מהם להכיר במצב שלהם.
בגלל
שהאינטרס נשאר אותו אינטרס המציאות
המעמדית לא משתנה.
מרקס
אומר שהתשובות נמתאות במבנה הבסיס ולא
במבני העל. הדת היא "אופיום
להמונים" כי היא מטשטשת
את היכולת של הפרולטריון לראות את מבני
הבסיס.
זאת
תיאוריה ביקורתית!
הקשר
לחינוך הוא מובהק. המניפסט
הכי טוב של עמדת המדינה בנוגע לחינוך הוא
ספר התקציב.
דוגמא:
אינטגרציה בבית ספר גבעת
גונן. זהו בית ספר אינטגרטיבי.
אינטגרציה היתה פעם אידיאל
לאומי חשוב, היום זה כבר
לא קיים, כי זה אתוס לאומי.
למדו שם ילדים של כל המי ומי
של ירושלים וילדי השכונה. הרעיון
היה שהגבוהים ימשכו את הנמוכים והשילוב
ייצור סינטזה חזקה.
נשאלה
השאלה המרקסיסטית על האינטגרציה:
אמרו שמחקרים בחינוך מראים
שעיקר החינוך נעשה בבית. עד
כדי כך שאומרים שיש קשר בין מספר המילים
שאמא מדברת עם ילדה עד גיל שנתיים לבין
הצלחתו בחיים. השיח הוא
השיח של המעמד הבינוני. עכשיו
אומרים שנותנים לכולם את האפשרות השווה
להצליח – יש סטנדרטיזציה, והתעודות
הם כאילו אובייקטיביות. זה
בעייתי, כי הילד מרחביה
והילד מקטמונים נכנסים לאותה כיתה א',
ולאט לאט לאורך השנים מצטברים
פערים. ברור שהם קשורים
למצב המטיראלי, אבל זה
נעשה תחת אצטלת השוויון. הטרגדיה
של הפער הוא האיצטלה שלה. אומרים
לילדים שהתנאים שווים (זה
גם כולל פטרונות מסויימת). מלמדים
את הילד שזה שהוא לא הצליח זה בגללו "נתנו
לך הכל ונכשלת". אימפקט
כפול – ממינת אנשים וגם משקיטה אלמנטים
שעלולים לאיים עליה.
פדגוג
ביקורתי הוא ספק מורה, ספק
עובד רווחה, ספק מנטור...
חינוך
זה לא מדע. אין אידיאולוגיה
נכונה. אבל יש את הסנטימנט
האידיאולוגי של המחנך. כאשר
אין הלימה אידיאולוגיות בין האידיאולוגיה
הבית ספרית לזו של המורים, זה
יוצר בעיה. זה יוצר דיסוננסים
שמבלבלים את הילדים ושוחקים את המורים.
הערה
על העבודות: רבים
רשמו שהתופעה של שינון הלטינית היא ביטוי
לאקולטורציה. יש לזכור
שבאקולטורציה הרעיון הוא לא שינון והעתקה
אלא תפיסה של הפנמה ועיצוב. לטינית
מאפשרת גישה ליצירות גדולות וזה קשור
לאקולטורציה. השפה,
ה"מה",
קשור לאקולוטרציה, וה"איך",
שינון, לא כל
כך – זה מתקשר יותר לסוציאליזציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה