יום שלישי, 29 במאי 2012

פילוסופיה של המדע - תרגול 7 - תרגילים 5-6, הפרכה



תרגול 7 29.05.2012

עובר על מטלה 5 – פספסתי

מטלה 6
גודמן ממוסס את בעיית האינדוקציה הלוגית. הוא נשאר עם בעיית האישוש – היפותזה ותצפית. מדובר על אבחנה בין היפותזות דמויות חוק ומקריות. איזה פרדיקטים יכולים להיכנס להיפותזה ניתנת לאישוש – ירוק כן, ירול לא. מה מבחין בין שתי ההיפותזות?
ירול – ירוק לפני t, כחול אחרת (מספיק להבין אחרי t). ואז אנחנו רואים שאיזמרגדים ירוקים מאששים שתי היפותזות סותרות – על האיזמרגדים ירוקים וכל האיזמרגדים ירולים. זה הפרדוקס.

שאלה 2: היחס בין הבעיה הזאת לבעיה הישנה.
המהלך של גודמן הוא לדחות את הבעיה הישנה כלא רלוונטית. הוא לא חושב שצריך למדוד אינדוקציה בסטנדרטים של דדוקציה, כי כך לא נקבל היסק תקף. מה שצריך הוא לנסח תיאוריה של אישוש – קוים מנחים. אין לערב מין בשאינו מינו. עובר למסגרת האישוש – לא פרוצדורה משמרת אמת. במסגרת זה הוא ממשיך את הבעיה החדה – בדומה לשאלת הרלוונטיות של המפל. הוא מראה שהמפל לא פתר את בעיית הרלוונטיות אמצעות קריטריון ניקו – יש בעייה הרבה יותר גדולה – של הפרדיקטים. זו בעיית האישוש. הבעיות לא קשורות במובן שהפתרונות לא מתאימים זה לזה. הקשר הוא ששניהן מתאתגרות עם חוקיות, סדירות.

הפרכה

הוא מראה תמונות ונדבר על הקשר בינהן.

פופר, שליק וויטגנשטיין – מה הקשר בינהן?
הפוזולוגיים (בעיקר שליק) קיבלו השראה מהטקטט של ויטגנשטיין, על בסיסו ביססו את קריטריון האימות שלהם.
פופר ופוזולוגיים – פופר לא מקבל את קריטריון האימות. אין אימות, יש רק הפרכה.
פופר מתעסק בעיקר בבעיית התיחום, וויטגנשטיין עסק בעיקר בשאלת המשמעות.

ברבורים שחורים ומודוס טולנס (אבטיפוס של הפרכה) –
בניגוד ל"כל הברבורים לבנים" מודס טולנס הוא היסק דדוקטיבי.

מודוס טולנס ופרדוקס העורבים
באישוש העורב הלבן תמיד מפריך את הטענה. לגבי האישוש – זה תלוי בניסוח.

אימות ואישוש -
אימות יכול לשמר אמת או להוביל לאמת של המסקנה. לא כך בפרוצדורה של אישוש – יחס בין היפותזה שכבר נתונה ותצפית.

אישוש ואסטרולוגיה -
הפרדוקסליות שיוצאת מתוך האישוש היא שאפשר לאשש כל דבר, וכך אפשר לומר על האסטרולוגיה שהיא מדעית. את משפטי האסטרולוגיה ניתן לאשש. פופר הולך דרך בעיית התיחום כדי לומר שאם מקבלים את קריטריון האישוש בתור מדעי אנחנו מכניסים יותר מדי לתוך המדע (יכול להיות מדעי ושקרי).

פופר נותן דוגמאות לתיאוריות פסאודו מדעיות – תורת היחסות (זו תיאוריה מדעית), פסיכואנליזה, מרקסיזם, אסטרולוגיה.
למה כל אחד הוא פסאודו מדע?
פסיכואנליזה – ניסוחים מעורפלים, אי אפשר להפריך
אסטרולוגיה – (בין פסיכו' למרקסיזם') – בהתחלה היה אפשר להפריך ובסוף זה הפך למעורפל באופן אי אפשר להפריך.
מרקסיזם – היו חיזויים מסתכנים, היה אפשר להפריך והיא הופרכה, ואחרי זה חסידי התיאוריה שינו אותה – הוסיפו כל מיני המחות אד הוק.
תורת היחסות – אפשר להפריך והיא טרם הופרכה – ולכן זו תיאוריה מדעית (אך אי אפשר לומר שהיא אמיתית).

אד הוק ומדע -
בדרך כלל כשתיאוריה מופרכת מתקנים אותה. “השערות והפרכות" זה מאמר שמסכם מפעל חיים, והניסוחים מעודנים. אנו לא דוחים כל תיאוריה שמופרכת, אלא מתקנים באמצעות הנחות אד הוק (מה שמחליש את המדעיות של התיאוריה).
כדי לקבוע מדעיות של תיאוריה לא מספיק ניתנות להפרכה, אלא יש תנאים נוספים.

קוויין ודוהם והפרכה
הם אומרים שאי אפשר להפריך היפותזה על סמך תצפיות, כי כאשר בוחנים היפותזה באמצעות תצפית למעשה בוחנים שורה שלמה של היפותזות.
(H&A1&A2&...)

תת היקבעות -
מה הקשר בין הפרכה לתת היקבעות?
תת היקבעות – אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי מסקנה מתוך תצפית.
הפרכה – פופר קבע הפרכה כקריטריון מבחין בין תיאוריה מדעית לשאינה כזאת.
קווין ודוהם אומרים שבמקום:
H-->E
~E
--
~H
מתקיים למעשה:
(H^A1^A2^...)-->E
~E
--
~(H^A1^A2^...)
ואין דרך לדעת איזה מהם לא נכון!
זה פירושה של תת היקבעות, וזה קורה כי את התצפית גוזרים מתוך כלל גוף הידע.

תרגיל 7, שאלה שניה – מה ההבדל בין אי האפשרות להוכיח היפותזה לאי האפשרות להפריך היפותזה?
פופר – כל הניסיונות של האמפריציסטים – תחת הכותרת אינדוקציה (אימות, אישוש) לא מבחינות בין מדע ובין לא מדע. פופר רוצה דדוקציה. הוא חושב שההתבססות על אינדוקציה היא קיבעון לא מוצדק.
אינדוקציה נוטה מהנטיה שלנו לדוגמטיות, ומדע מתאפיין דווקא בנטיה שלנו להטיל ספק.
אי האפשרות להוכיח תזה היא אי אפשרות לוגית, ולעומת זאת הפרכה היא פרוצדורה לוגית תקפה, משמרת אמת, אי האפשרות היא לא לוגית אלא פרקטית.

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד וקלוד ברנרד -
השאלה היא - מה היחס בין עובדות ותיאוריה?
הוא אומר שלפיזיולוג יש פיצול אישיות – הוא מניח שהמכשירים עובדים כי זה החלק של הפיזיקה. ולכן ברנרד אומר שהתיאוריה צריכה להישאר מחוף למעבדה (זה הפיצול אישיות) וצריך להיות רגיש לתוצאות ולממצאים. זה בהמשך לדיון בעניין הקשר בין תיאוריה ותצפית.
דוהם אומר שאפשר לעשות את ההפרדה הזאת בפיזיולוגיה אבל לא בפיזיקה.
זה מאד מזכיר את רגרסיית הנסיין - (ניסוח נכון) מקרה פרטי של הבעייתיות ש ל האבחנה בין תצפית ותיאוריה. אצל קולינס ופיץ' מדובר ספציפית ביחס בין מכשיר המדידה ותוצאותיה. המהימנות של כל אחת תלויה בשניה – יש רגרסיה שממנה אפשר לצאת רק על ידי גורמים חברתיים.
דוהם – ניסוח מוקדם של רגרסיית הנסיין – המדען לא יכול להשאיר את התיאוריה מחוץ למעבדה, וכשהוא בוחן הוא לא בוחן רק השערה מסויימת ממנה אפשר לגזור תצפית. דוהם אומר שבפיזיקה אי אפשר לעשות את זה כי תמיד בוחנים גם שורה של הנחות רקע שקשורות למכשור ולתנאי הניסוי וכו'.
כל הביקורות שאומרות שאי אפשר להבחין באופן חד בין עובדות ותיאוריה – יש מושג (שנפגוש אצל קון) theory laden.
היחס בין פיזיקה לפיסיולגויה – בפסיולגויה לכאורה אפשר לעשות את ההבחנה ובפיסיקה לא, אבל דוהם מניח שפיסיולוגיה מתבססת על פיזיקה ולכן אי אפשר לעשות את האבחנה.

גשטלט (השלם גדול מסך חלקיו – הוליזם) והניסוח הלוגי של הוליזם (נראה במאמר של דוהם) -
הוליזם (זה שאנחנו תמיד בודקים שורה של הנחות) דוחה הפרכה.

הוליזם שונה אצל קווין ודוהם – קווין קיצוני יותר, ואומר שאנחנו בכל ניסיון תגזור תצפית מתיאוריה מניחים את כל הידע האנושי.

פופר והפרכה -
דרך התזה השניה של ההולזים אנחנו רואים משהו (תת היקבעות, כנראה). (?).
משהו על תת היבעות ודחיה של ההפרכה (הם שקולים?).
הקביעה של איזו מההיפותזות הופרכו תת נקבעת על ידי התצפית.

התפתחות של פילוסופיה של המדע:
הנחה בסיסית: מקור הידע הוא התצפיות.
כשבאים לנסח את היחס בין תצפית לתיאוריה תמיד מקבלים שהתיאוריה נקבעת ע"י תצפית, וכשמנסים לפתור מקבלים את אותה תוצאה שוב:
  • בעיית האינדוקציה
  • אישוש
  • הפרכה
  • קוהן

שען ורופא -
אצל שען החלקים בלתי תלויים זה בזה. לעומת זאת, לפי דוהם, כל היפותזה בגוף הידע שלנו תלויה בהיפותזה אחרת. הפיסיקאי הוא כמו הרופא – שכשרואה חולה אינו יכול להוציא את הלב ולבדוק מה איתו. הוא חייב להתייחס לגוף כולו כמערכת שלמה.

פיזיקה וגיאומטריה -
דוהם - במתמטיקה, גיאומטריה אפשר לעשות הוכחה על דרך השלילה. מניחים משהו, מגיעים לסתירה וכך מסיקים שההחה הראשונית לא נכונה, כלומר הסתירה שלה נכונה.
את זה אי אפשר לעשות במדע!
את זה הוא מציג בהקשר של האפשרות של הניסוי המכריע. פעמים רבות נטען שיש מושג כזה – הניסוי המכריע – למשל, ניסוי שיקבע אם אור מתנהג כמו גל או חלקיק. כי אין ניגודים מוחלטים, כי יכול להיות משהו שלישי, כי אפשר להכניס תיקוני אד הוק לאחת התיאוריות ולהציל אותה.
טענה זו היא תולדה ישירה של טיעוני תת ההיקבעות שלו ושל ההוליזם שלו.
דוהם מנתח את הדוגמאות ומראה שתמיד אפשר לחשוב על היפותזה אחרת – זו לא תולדה לוגית ומחייבת. אי האפשרות להכריע היא פרקטית. זה שקובעים בסוף זו לא תודה של התצפית (תת היקבעות) ולא של הלוגיקה.
זה בניגוד להנחה הבסיסית שמדע מסתמך על לוגיקה ותצפיות.

קפלר, ניוטון וחוק הכבידה של ניוטון -
דוהם – מדבר על הטענה שידע מגיע מניסיון (בייקון, ניוטיון – הם חשבו שזה באמת אפשרי).
ניוטון חיבר בין החוקים מתחת לגלגל הירח ומעליו, והניסוח של חוק הכבידה שלו – שמאפשר חיזוי של חפצים על פני כדור הארץ וגם של גרמי שמים – מביע את זה.
זו הגדולה של ניוטון.
איך הוא הסיק את חוק הכבידה?
דרך משוואות של קפלר שתיארו את המסלולים של כוכבי לכת סביב השמש. ניוטון לקח את זה והכליל לחוק אחד שרלוונטי לכל שתי מסות. כל הוא יכול לחזות תנועה של גופים – בכדור הארץ ובחלל. זו גזירה אינדוקטיבית!
דוהם אומר על זה שאי אפשר להכליל מקפלר לניוטון. זתי התיאוריות סותרות. איך הוא מראה את זה?
  • מושגים - התיאוריה של ניטויון מחייבת מסה, כוח, שלא היו בתיאוריה של קפלר.
  • החיזויים של התיאוריות אחרים, כי לקפלר לא היו כוחות בסכמה שלו. למשל, כשיש כוחות בין כל שני גופים אז זה נכון לגבי כדור הארף ומאדים וכדור הארץ ושבתאי. את הכוחות האלה צריך להכניס לחישוב. את זה אין אצל קפלר. החיזוי שלו פחות מדוייק. על סמך אבראציות שראו בתצפיות גילו כוכבי לכת חדשים (על סמך התיאוריה של ניוטון – כך התגלה אוראנוס).

תאוצה חופשית -
הוא מדבר על המושג הסימבולי והריאלי. במדע יש הרבה שפה סימבולית, ואילו בחיי היומיום הרבה שפה ריאלית. נפילה חופשית אצל אדם מן הרחוב היא פשוט נפילה, ולעומת זאת לפי ניוטון יש לכך הגדרה מאד מדוייקת.
שפה ריאלית – מישור של עובדות.
שפה סימבולית, תיאורטית – משכללת את המובן הריאלי שיש לנו. אנחנו רואים נפילה חופשית, מנסים לתת לזה הסבר, אבל הרבה פעמים אנחנו רואים תופעות שסותרות את ההסבר ונדרשים לתקן את התיאוריות, השפה שלנו. למשל, אם נמדוד חפצים שנופלים נראה מהירות ותאוצה מסויימים. דוהם נותן דוגמא – מה קורה אם אני מקבל את החוקים של ניוטון על פני כדור הארץ, ואז אני רואה שלא קיבלתי את הדבר הזה. מה אומר? שמשהו הפריע, למשל חיכוך האוויר. כשאני אומר את זה אני מכניס משהו מהשפה הסימבולית, אני משכלל את ההבנה שלי של העובדה שאני רואה. אני יכול ללעומת זאת לומר שאני צריך לשנות את התיאוריה שלי. דוהם אומר שאנחנו בדרך כלל לא עושים את זה – אנחנו לא ממהרים לזרוק תיאוריה שלא עובדת. יותר מזה – לכל גוף ידע יש גרעין קשה של קונבנציות שהן התיאור הסימבולי, ובו לא נוגעים, ומסביב יש כל מיני דברים שאפשר לשנות. מתי נזנח תיאוריה? כנראה כשיש יותר מדי עדויות סותרות.
זה בעצם ניסיון לענות לתת ההיקבעות. דוהם הוא לא ספקן כמו קוהן, הוא רוצה להגן על המדע. הוא אומר שתמיד אנחנו משמרים גרעין של הגדרות עליהן אנחנו סומכים, ואילו את ההשערות בפריפריה אפשר לשנות.
זו מחשבה שמזכירה מאד את לקטוש והדיבור שלו על תכניות מחקר – ליבה ושינויים שנעשים בפריפריה.
איך הנסיין יודע איזה היפותזות לבחון ואיזה לא (כן – את מה שבפריפריה ושווה לבחון, לא – מה שבגרעין) על פי חוש נסיין. נסיין לומד להכיר את המערכת שלו ויודע איך לבחון אותה כדי להגיע להצלחה מחקרית.
מתת ההיקבעות דוהם מסיק קונבנציונליזם מרוכך – שתקף רק לגבי הגרעין התיאורטי ולא לגבי כל מה שנמצא מסביב.
(יש עמדה קונבנציונליסטית מחמירה יותר – פואנקרה, שטוענת מתוך שיקולים של תת היקבעות שבחירת התיאוריה שלנו כדי לתאר את התצפיות היא עניין של מוסכמה. שרירותי, לא מחוייב. גם שייפין ושאפר מדברים על מוסכמות).

יש ציטוט בסוף המאמר של דוהם שמזכיר מאד את קוהן. אבל דוהם עדיין ניסה להגן על המדע, ואילו קוהן אומר שההחלפה בין הפרדיגמות היא שרירותית.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה