תעתועי התודעה - שיעור 6 (חטיבות 1-2)

שיעור 6

אנחנו עדיין בחטיבה הראשונה – תמורות בתפיסת האני. עסקנו בעיקר בזהות, ועכשיו נעסוק בתפיסת גוף.

בטכנולוגיה מעלה את השאלה האם אנחנו הולכים לקראת עתיד בו יהיה מין חדש – המין הפוסט אנושי. מה שמעניין אותנו הוא לא השאלות פילוסופיות נטו, אלא איך האומנו מטפלת בחרדות ובשאלות האלה.

בעייתיות בזהות – האני כבר לא נתפס כיישות חז פעמית, קבועה ומוגדרת. דיברנו על סינדי שרמן, שכבר לאורך ארבעה עשורים מתעדת את עצמה, והיא תמיד בתחפושת או במסווה של דמות. אי אפשר להצביע על שום סינדי שרמן "אמיתית". שנות התשעים – שינדי עוברת לאוצר קלישאות מתחום אחר – תולדות האומנות – היא מתחילה לייצג את עצמה כיצירת מופת מתולדות האומנות היא גם הצלמת וגם האובייקט, ובכך יש אמירה פמיניסטית – היא מפקיעה את השליטה בצילום מהעין הגברית ומנכסת אותה לעצמה. אנחנו רואים אותה בפורטרט של Ingres. שרמן עושה כבתוך שלה ביצירה החד פעמית הזאת. היא משנה כל מיני דברים – שלא כמו הגברת רווייר, שבוהה בחלל או מהרהרת פנימה בעדינות, שרמן מתבוננת במצלמה, ובדרך זו בנו, הקהל – היא מישירה מבט אלינו ובאיזשהוא מקום גם אל עצמה – צריך לזכור שהיא הצלמת. היא מנכסת את היצירה אל עצמה. שרמן עושה זאת גם עם יצירה של רפאל.

היא חוצה גם גבולות מגדריים, היא שמה עצמה בתפקיד של גבר – דיוניסוס של קארווואג'ו, בצילום שמתחזה לציור (כמה שכבות של התחזות! - צילום שמתחזה לקאראוואג'ו, אישה לגבר...). היא יוצרת יצירה לא מקורית, ללא שום אפשרות להיות מקורית, באופן מכוון. היא לחלוטין לא מתיימרת להיות מקורית בשום צורה.

בסופו של דבר סינדי שרמן מתחילה ליצור בובות לא שלמות.

אנחנו רואים בובה שמורכבת מפרגמנטים של בובות אחרות, לא פרופורציולית, מעוותת, חבולה, (מראות קשים, יש יותר – אפשר לחפש באינטרנט). הכיוון – פירוק טוטאלי של הדמות.

צילום של שאריות שרומזים לחומרים אורגניים שמו קיא ודם, חומר כאוטי חסר צורה – זה אולי מצביע על הכיוון אליו סינדי שרמן הולכת – פירוק מוחלט. לכל אורך הדרך אי אפשר להצביע על מקור, סובייקט אותנטי שהוא סינדי שרמן. שרמן נותנת ביטוי לפשיטת הרגל של המושג ה"אני". יש רק מופעים של סינדי שרמן, אוסף מופעים שהוא, יחד, סינדי שרמן.

כל זה מייצג מחשבה, קו סגנוני באומנות עכשווית. נראה עוד שני אומנים שפושטים ולובשים דמויות:

ההשראה לשרמן היא אומנית בשם אלינור אנטין, שהחל משנות השבעים המוקדמות בונה לעצמה כמה זהויות, לכל אחת שם וסיפור והיא מופיעה איתן ברחובות. הדמויות שונות – מלך של איזה פרבר, בלרינה שחורה נשכחת, יבגני אנטינוב – במאי קולנוע יהודי רוסי שנשכח שמביים בשנות ה-20 סרט בניו יורק, שאלינור כביכול לגלה בשנות ה-70... היא בונה את הדמויות, מתעדת אותן וכותבת את סיפור החיים שלה. אין לה שום יומרה לייצג את האלינור אנטין האמיתית – מאחרוי הפרסונות, השכבות אין כלום – אי אפשר לקלף ולגיע למקור.

אומן יפאני בשם יאסומסו מורימורה. ציור מפורסם של הצייר ולאסקס מתעד את עצמו מצייר. יש מראה שבהן משתקפות שתי דמויות שלא ברור מי הן – אולי המלך והמלכה, אולי... יש שאלה- האם האומנות משקפת את המציאות ישירות או שהיא השתקפות של השתקפות. אפשרות שלישית היא שהמראה משקפת את הצופה בציור. המבט במרכז הוא של הנסיכה שמסתכלת אל המצלמה. כל הציור עוסק בחילופי מבטים, השתפקפויות, ולכן פוקו בוחר בו כציור האולטימטיבי שבוחן את בעיית הייצוג. מוירמורה לא סתם מצטט את התמונה הזאת.

הוא מצטט גם את נערה עם עגיל פנינה של ורמיר -עוד ציור שעוסק במבט. הוא גם בצטלם כאיקונות תרבותיות, למשל גרטה גארבו (שמונה בה הזווית של הפה והעיניים יוצרת תחושה של אירופה – זויית שלא מאשרת חיפוש – מבט של מישהוא שכבר יודע הכל, פזילה אל הצופים מהצד, ואמירה "אני יודע שאתם יודעים שאני יודע...' זהו חיקוי שצועק שהוא חיקוי, ושאין שום אפשרות לעמדה אחרת מלבד עמדה של חיקוי וציטוט.

זה מעלה את השאלה איך אפשר להגדיר את הסובייקטיביות שקראים לה יאסומאסו מורימורה.

מורימורה גם מצולם כצ'רלי צ'פלין בדמות היטלר – שוב- חיקוי של חיקוי.

Pastiche – ביסוד עומד ברעיון של copy-paste, חיקוי, ערבוב של כמה מקורות ליצירה אחת. המקור איטלקי, והמשמעות היא משהו כמו- בלאגן, סלט של ציטוטים או מקורות (יכול להיות גם ציטוטים ממקור אחד). חיקוי שלא מנסה להיות המקור אלא לומר שאין אפשרות לומר שום דבר מקורי יותר.

רועי רוזן – אומן ישראלי שעוסק גם הוא בנושאים האלו.

אומנים שמנכסים את אוצר המילים התרבותי ובוחנים את שאלת הזהות תוך שימוש שאוצר המילים הקיים ו pastiche, תוך ניכוס יצירות מופת.

Renee Cox – מהגרת שהיגרה מגיל צעיר מג'מייקה לארה"ב, עיסוק בבעיות זהות וגזע. סדרה בשם raje בו היא מיוצגת כסופרמן שעושה כל מיני מעשי גבורה – כמו חילוץ דמויות מאריזות מזון. כאן אנחנו רואים חיקוי של יצרה של מיכלאנג'לו – היא נכנסת ללב האיקונגרפיה הנוצרית ועשה פרובלמטיזציה לנושא האתניות. ישו הוא האבטיפס של התרבות המערבית – והסובייקט האוניברסלי הזה שכל כך מקובל לקבל אותו כמשהו טבעי, הוא גבר לבן. היא שואלת איזה ביטוי ניתן לאנשים שצבע עורם שחור בתרבות המערבית. בכל שהיא מגלמת את מדונה וישו כדמויות כהות עור היא שואלת על הסובייקט המערבי.

היא ממשיכה לבדוק את העניין בפסטיש ליצירה של מאנה – בה רואים גברים אלגנטיים על הדשא עם אישה בערום – יצירה קאנונית. קוקס בטוויסט ליצירה מפשיטה את כולם ומתחת לבגדים נראה צבע העור השחור. הגברים השחורים שבטיים מאד. היא מפקיעה את הסצנה התרבותית המקודשת ולוקחת אותה לתרבות השבטית.

אין כאן הצבה של שתי אלטרנטיבות – אחת מסכה ואחת לא. האמירה היא שהסובייקט האותנטי לא נמצא בתרבות השבטית – גם זו קלישאה. (מתחזק עם שם היצירה שיש לו משמעות מינית – מרמז על הקלישאה שהשחור מקושר יותר לטבע וליצריות <ובהקשר זה – הנביא בסרוגייטס הוא שחור וכביכול קלישאתית מתקשר יותר לטבע, אבל למעשה גם הוא סרוגייט>).

יצירה נוספת- רנה קוקס מגלמת את עצמה בכל מיני דמויות מקוריות (יומיומיות עד מיתולוגיות), כאילו היא חזרה לשורשיה. האם זאת רנה קוקס האמיתית? לא, גם כאן זו רק פרסונה, זה רק תפקיד, performance.

בעידן הפוסט מודרני איבדנו את התפיסה של זווית חיצונית על העולם (כמו אצל דקארט), ואנחנו מעורבבים במציאות – ולכן כל מה שאפשר לתפוס הוא ערבוביה, פרגמנטים. האני הוא מפורק מהותית, הוא חווה אתהפירוק כחסר, ככאב, הוא כמה לשלמות. בתפיסת העצמי כשלם יש כזב, והוא האשליה של השלמות בתפיסה שכזו.

מדיום – כל העבודות שראינו הן במדיום של צילום, וזה חשוב דווקא בגלל הקונוטציות של תיעוד אובייקטיבי, לא מתווך בידי האדם של האמת, של המציאות האובייקטיבית. להתמש במדיום הזה כדי לתעד דברים פיקטיביים הוא שימוש חתרני שמעמיד בסימן שאלה את עצם הקיום של מציאות אובייקטיבית, של אני אובייקטיבי.

יחידה שניה – חרדת הסייבורג

(פרו-טזות!, מוקדש באהבה לשי היפה)

וינט (מאמר לקריאה)... אם חושבים על הדואליזם הקרטיזיאני – תפיסתץ האני על ידי הmind החושב ולא עי"י הגוף, הרי שלשינויים בגוף לא תהיה שום מעמעות בהגדרה של האני, אבל אנחנו רואים שלשינויים בגוף יש השלכות אתיות, הואומנות מטפלת בשאלות הבוערות האלה.

אומנית צרפתיה בשם אורלן Orlan. נעסוק בה.

Hippy Dialectics, אומן בריטי בשם נתנאל מלרס. מיצג שבנוי משתי יציקות סיליקון של פנים של שחקן שסרט שלו מופיע בחדר ליד. (הוצג בביאנלה בוונציה בקיץ האחרון). היציקות הן מאד ריאליסטיות – הטקסטורה של העור, העיניים טיפה זזות וכו'. הם עומדים על שתי כנים ומחוברים זה לזה בשיער דמוי אנושי. כמובן שהם מסכות ריקות ומה שנחשהב לעיני הצופה זה המנוע שמפעיל אותם – לא מנוע מאד משוכלל. הם מנהלים בינהם שיחה, מדברים טקסט מאד בסיסי "לא, לא, אתה ממש נחמד, וכל מה שאתה עושה..." ועוד משהו בסגנון. מדברים את השיחה השבלונית המנומסת ששני אנשים מנהלים ברחוב. הפה חלול ודרכו נראה החלל שמאחורה.

אנחנו נגדיר אותם סייבורג. למה? איזו חרדה הם מעוררים?

זה ממוטט את התפיסה של ייחדויות האדם. חלקי חילוף הם דבר משוכפל, אין חלק אותנטי, אפשר לייצר כמה שרוצים וכולם דומים אחד לשני. שתי הדמויות הם שכפול של אותה דמות. זה משלב מנוע עם משהו שנראה כמו פרגמנט של גוף אנושי ריאליסטי. בתוך כל זה אנחנו שואלים – איפה החיים? איפה אפשר לשים את האצבע על מה שנקרא אדם?

יש דיסוננס בין האנוושיות של הפנים לבין העובדה שמה שמניע אותם וגורם להם לדבר הוא מנגנון מכני. זה משחק על המתח – אנחנו מרגישים לרגע כאילו אדם מדבר אלינו.

אין אג'נסי – אין שום שליטה על הגוף. אלו לא ישויות בוחרות.

אם אפשר לייצר ייצור שהוא אנושי במראה, דיבור ואינטלגנציה זה מעלה שאלות על הייחוד שלנו כאני אנושי.