שיעור
3 – מות
הסובייקט,
תמורות
בתפיסת ה"אני"
בעידן
הפוסט מודרני (המשך)
הודעות-
תרגיל.
התרגיל הראשון
יסכם את החטיבה הראשונה בנושא מות הסובייקט,
תפיסת האני והגוף.
מועדי הקרנות במודל.
דוגמאות לחציית
גבולות בין אדם לסייבורג באומנות -
פרופסור הישיגורו
והרובוט, בן
דמותו. הוא
משתמש בטכנולוגיה שהוא מפתח כדי לשכפל
את דמותו וכדי לעשות אומנות.
מה זה עושה לפרופסור?
הוא מתרבה,
מתפצל,
הופך לחלק מסדרה.
הוא מאבד את
הייחודיות שלו.
אנו רואים תמונה מתוך
מחזה שנכתב עבור שחקנית ורובוט,
שהועלה בכנסיה
בעיר לינס, במסגרת
פסטיבל אומנות.
זה מעלה שאלות בקשר
לייחודיות שלנו.אם
במשחק, שהוא
אחת מפסגות הבעת הרגש האנושי,
רובוט יכול להחליף
אדם, אז
נשאלת השאלה איך אנו מגדירים את עצמנו
בתור יצור אנושי, מה
מבחין ביננו לבין מכונות (ואכן
יש מי שאומר שבעתיד ההגדרות האלה של
אנושיות יתמוססו).
הערה -
האומנות צועדת כמה
צעדים לפני הטכנולוגיה בשאלות שהיא מעלה
– אנחנו שואלים, באמנות,
לאן הטכנולוגיה
עלולה להגיע ואיך זה ישפיע עלינו.
אנחנו יכולים
ללדמיין מצבים מוקצנים,
ולשאול את עצמנו
איך אנחנו מתמודדים עם החרדה שהם מעלים.
הטכנולוגיה כמו
שהיא היום לא באמת מעמידה אותנו בפני
השאלות האלה.
האנושות משחר ימיה
מנסה לשחק בלהיות אלוהים וליצור יצורים
דמויי אנוש – סיפור הגולם,
לדוגמא.
מה מגדיר אדם?
רגש,
ייחודיות,
רצון חופשי,
התפתחות,
אופי,
היבדלות פיזית
כגוף חד פעמי שלא היה קיים לפני ולא יהיה
קיים אחרי, agency – יכולת
לפעול – כל אלה מוטלים בספק אם אפשר לשכפל
אותי לרובוט / את
התודעה שלי ולהעביר למדיום אחר,
השאלה היא – האם
זה יהיה אני או שדרוש משהו אחר כדי שאני
אהיה אני.
נחזור אחורה,
ונראה שחלק מהבניית
הסובייקט המודרני הוא הדיכוטומיה בין
אני לא גופני, אני
חושב (תודעה)
לבין אני-פיזי.
רנה
דקארט, מאמר
על המתודה - “אני
חושב, על
כן אני קיים".
הטקסט הוא ניסיון לבנות
מאפס את כל הנחות היסוד.
מעלה את השאלה איך
אפשר להבדיל בין מציאות בשעת ערות,
לאשלית מציאות
בזמן שינה (ואם
אי אפשר להבדיל, ייתכן
שהכל תעתוע). ההנחה
– אין אחיזה בקונקרטי.
הדבר היחיד שיש לו
אחיזה בו הוא שישנה ישות שמערערת – כלומר,
אני חושב וכו'.
דקארט נוגע בכך
שתפיסתינו את עצמנו מבפנים היא עניין מאד
נזיל. אנחנו
מכוננים את זהותינו במידה רבה מתוך יחס
לסביבה.
מתפשט=חומרי,
תופס מקום.
לדקארט יש רעיון ברור
של הפרדה, דיכוטומיה
בין הגוף לבין התודעה.
המהות היא הנפש
והיא אוטונומית מהגוף.
[הנחות היסוד של
דקארט הן דתיות].
אנחנו עוברים פה על
האבולוציה בתפיסת האני.
גם נשאלת השאלה האם
המחשבה על המח האנושי, על
האדם בתור מערכת אינפורמציה היא רדוקטיבית
(יש
מלחינים וציירים אלגוריתמיים שאפשר
להשתכנע שהיצירות שלהם הן מעשה ידי אדם).
“זליג",
וודי אלן,
1980:
-מומלץ
וודי אלן בתפקיד יהודי
אמריקאי שיש לו תכונה ביולוגית מדהימה –
הוא מעין זיקית אנושית,
ונהיה דומה בסממנים
חיצוניים ופנימיים למי שסביבו.
אין לו זהות עצמאית.
גבולות העצמי שלו
דיפוזיים, והחברה
מעצבת אותו. הוא
מטריד את הסביבה. בחשיבה
המערבית אנחנו רוצים להיאחז בזהות אחת
ויחידה, ומוטרדים
מהשאלה "מי
הוא באמת?”. הסרט
מערער על הרעיון של זהות יחידה יציבה.
הסגנון – סרט דוקומנטרי.
(מוקומנטרי).
יש ערבוב של "קטעי
ארכיון". יש
ערבוב בין בדיה למציאות.
חלק מהאני הוא רצף
הזיכרון שלנו, התודעה
שאני הוא אותו אני, אותו
רצף של זיכרון שיש לו המשכיות,
ובסרט הזה הרצף
שבור, קטוע.
הפסיכיאטרית מכריזה
שמטרתה היא לגרום לו לגבש זהות,
להחזיר אותו כאזרח
מועיל לחברה. התפיסה
היא שלאדם צריכה להיות זהות קוהרנטית.
בהקשר זה,
של תפיסת זליג
כסטיה שצריך לתקן במוסד פסיכיאטרי,
נביא את פוקו.
שנות ה-80,
הטלת ספק בדרך בה
אנחנו תופסים את עצמנו כסובייקט.
הולך לכיוון של
תיאוריות קונספירציה – הבניות
חברתיות-תרבויתיות
שנועדו לגרום לנו להיות בורג יעיל במערכת
(הבניות
מגדריות, למשל).
פוקו
כל תפיסת המשוגע
והנורמלי היא דרך למשטר את האדם ולהפעיל
עליו כח. פוקו
שואל מי קובע את הנורמות (ולמה).
“מטרתי היתה להתוות
היסטוריה של האופנים השונים שבהם,
בתרבות שלנו,
יצורים אנושיים
נעשים לסובייקטים".
“כיצד...
יכול דבר כמו
סוביקטי להופיע בסדר השיח...
בקיצור הכוונה היא
להסיר מהסובייטק את תפקידו כמקור ראשוני"
הוא משנה את תפיסת
תפקיד הסובייקט כדבר שנובע מהטבע,
לדבר שאינו נתון,
אין לו אחדות,
הוא נזיל,
לא עקבי (סוג
של זליג) ומשתנה
לפי הנסיבות.
“ייתכן שהמטרה היום
אינה לגלות אלא לדחות את מה שאנחנו"
(כי זאת תהיה חתירה
מודרניסטית). פוקו
מציע שנתפוס את עצמנו כיישויות יוותר
מורכבות ופחות עקביות.
"זליג"
מלביש בגוף את
הרעיונות של פוקו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה