05/04/2011
חירות, רצון והכרח
שיעור 8
לפי פרנקפורט, אישיות היא כזאת שיש לה עניין במי שהיא – רצון מסדר שני לגבי רצונות מסדר ראשון. אישיות לאו דווקא ניחנה בחופש רצון – באנלוגיה לחופש פעולה, חופש רצון הוא אישיות שיכולה לרצות כרצונה (לרצות מסדר ראשון לגבי הרצון מסדר שני על הרצון מסדר ראשון – אדם שרוצה את מה שהוא רוצה לרצות :) ) – עמדה רפליקטיבית אפקטיבית לגבי עצמי.
דיאגרמה (במצגת) – אישיות פסיכולוגית נתונה. ברגע נתון יש רצונות שמניעים לפעולה, ויש רפלקסיה על מה שנתון כרגע, שהיא המנווטת אותו אל עבר הרצון. העצמי הרפלקטיבי הוא יותר עמוק – עמוד מאחורי העצמי הקונקרטי האינטלקטואלי, והוא יכול או לא יכול (ורצון חופשי היא פונקציה של זה) לעצב את עצמו (ואילו עצם הרצון לעצב את עצמו הוא שהופך אותו לאישיות).
לפי פרנקפורט אחריות לא תלויה ביכול אחרת. הוא מביא דוגמאות של אדם שעושה את מה שרוצה ואנחנו יודעים שגם אילו רצה אחרת לא היה יכול אחרת כי יש גורם ברקע (שלא התרחש בפועל) שהיה מתערב אם היה משנה את דעתו. אנו טוענים שיש לו אחריות מוסרית.
האם הדיון בעובדה שלא יכול אחרת השתנה שמשהו אחרי הדיון באישיות וסדרים של רצון?
מבחינה עקרונית לא, אבל יש תוספת מורכבות.
השתמעויות של המבנה העמוק שראינו קודם לגבי רצון: הוא מאפשר להבין את המושג (המנופח והפרדוקסלי – כי אומרים שמישהו עושה מה שהוא רוצה, אבל זה לא הרצון האמיתי שלו) רצון.
נכון שבמונחים של האדם הראשון נרקומן פועל מרצונו, ולא מתוך כפיה, והעובדה שלא יכול אחרת לא משנה מבחינה מוסרית, אבל אדם כזה הוא כפייתי, ויש בזה הפעם כדי להקל מאחריותו.
הלקח העיקרי מהמאמר הראשון – יכול אחרת לא רלוונטי לאחריות מוסרית (אם זה מחוץ לאופק של האדם). במאמר השני מדובר בדינמיקה הפנימית של הפעולה, יחסה לפועל וכו'.
האם רצון חופשי ומעשה חופשי, לפי פרנקפורט, גם הם לא תלויים ביכול אחרת?
לא. בעניין רצון חופשי פרנקפורט כן דורש יכול אחרת כדי שהרצון ייחשב חופשי.
א) אצל פרנקפורט יש הרבה דיוקים לא ניכרים על פניו בדרכי הדיבור – כאשר הוא מדבר על רצון חופשי ועל פעולה חופשי ואומר שצריך שיהיה יכול אחרת הוא מדבר על חופש רצון, יש הרבה דרכי ביטוי אחרות בהן הוא לא מדבר על חופש רצון למשל - he did it out of free will מתייחס להעדר כפיה ולא לרצון חופשי. יש דקדוקים לשוניים – לא כל מושג מדבר על חופש רצון. זה שאדם פעל מרצון חופשי לא אמר שהוא נהנה מחופש רצון.
ב) כאשר פרנקפורט הולך צעד נוסף ואומר שיכול אחרת היא כן דרישה לרצון חופשי, הוא לא מוציא את עצמו מהעמדה הקומפ', כי במקרה זה הוא משתמש בגישה של מור שמקבלת יכול אחרת בהפשטה (במקרה של אחריות מוסרית הוא מוציא את הדרישה של יכול אחרת מהתחום, במקרה של רצון חופשי הוא טוען שכן נדרש שהאדם יוכל לעצב את רצונו אחרת כדי לומר עם הרצון שהוא חופשי). יכול אחרת בהפשטה זה אומר לפי הפירוש של הקומפ' שמאמינים בדטרמינזם (– עבר אחד – עתיד אחד), ומפרשים יכול אחרת – אילו רצה היה יכול אחרת. פרנקפורט חידש במאמר הראשון בכך שהוא חוסך את הצורך לפרש יכול אחרת היפוטתית. לכן, גם כשהוא אומר שצריך יכול אחרת הוא לא נסוג מהעמדה הקומפ', אלא רק אומר שאם תיאורטית הוא היה רוצה שרצונו יהיה אחרת אז רצונו היה אחרת.
ג'ונס לא יכול אחרת, וזה אולי מוריד מחופש הרצון וחופש הפעולה שלו, אבל לא מהאחריות המוסרית. אבל אם אני עושה את מה שאני רוצה וגם רוצה את מה שאני רוצה, אז יכול אחרת מתקיים היפוטיתית – אם ארצה להיות אחרת ממה שאני זה יתקיים, וזה מתיישב עם דטרמינזם. למה הפכתי להיות אדם שנהנה מחופש רצון – זה מתיישב עם דטרמינזם, וכך יש מקום לא רק לאחריות מוסרית אלא גם לרצון חופשי.
יכול אחרת זו דרישה שגם מור וגם פרנקפורט דורשים לגבי חופש רצון. אבל פרנקפורט יכול להשתמש תמיד בפירוש של מור - יכול אחרת בהפשטה.
מושגים:
קטגורית – בהינתן סדר העולם הממשי, האקטואלי.
הפשטה – מהאקטואלי, אם משנים משהו מהממשי – אותן נסיבות חוץ מהבדל אחד (אם לא הייתי קופץ לבריכה – כמובן שכדי שזה יקרה צריך שהכל יהיה שונה אחורה משם).
איפה האדם נמצא. כאשר אנו רוצים להבין את האדם, האם נכון לחפש באחת משתי הדמויות האלה את עצמנו?
תשובת אליעזר: זה נמהר, כי מה שאדם רוצה כרגע זה לא פחות הוא ממה שהוא ירצה בהמשך. אנחנו יצורים מורכבים – גם מהיבטים של אקטואליה וגם מהיבטים רפלקטיביים, לא צריך לתת לכינוי רצון עמוק של רצון רפלקטיבי להטעות – שני ההיבטים מרכיבים אותנו. רשע שמלא חרטות החרטות מעידות עליו אך אין להתעלם מהמעשים שהוא עושה כרונית. אדם נשפט לא פחות לפי מה שהוא בפועל מאשר לפי מה שהיה רוצה להיות.
באיזה מידה הפיתרון של פרנקפורט באמת מיישב את עניין הדטרמינזם?
שכן, לרצון מסדר שני עצמו יש סיבות, כלומר – הוא לא חופשי לגמרי?!
הדיון כאן מדגיש מאד את החופש – משתדל "להציל את החופש", אך עם זאת פרנקפורט והוגיפ אחרים מדגישים גם את האלמנט של ההכרח או האינרציה, מתוך מבט הומוניסטי.
ראשית נציג את ההבדלים בין פרנקפורט לסארטר:
עומק העצמיות כעומק התלישות וחוסר הממשיות שלה - סארטר
עומק העצמיות כעומק ההכרח שבה – פרנקפורט
סארטר מאד מוטרד מהעובדה שיש לנו אישיות, כי אלו הפסים שלאורכם אנו נעים באופן אוטומטי, כפוי – ולכן סארט אומר שהקיום קודם למהות – הנתונים הפסיכולוגיים שלנו אינם באמת נתונים – הם החלטה חופשית של הסובייקט שיוצר את עצמו מחדש בכל רגע. הסובייקט המהולל מבין את זה – את זה זאין שום עמוד אש – שיקולים דתיים, רגשות וכו' - אם הסובייקט חושב כך הוא מרמה את עצמו, ומתעלם מהעובדה שהוא זה שמחליט לתת להם משקל. ככל שסובייקט יותר ממשי ואובייקטיבי – יש לו יותר פסיכולוגיה – הוא פחות אמיתי.
לפרנקפורט, כמו לסארטר, חשובה החירות – שניהם מחשיבים את היכולת הרפלקטיבית של האדם ובאמצעות הרפלקסיה את היכולת לשנות את עצמו, לחרוג לעצמו. אבל לפי פרנקפורט החירות היא היכולת לרצות לרצות – לא רק היכולת לחרוג ממה שאני, להישלף ממה שאני, (כמו אצל סארטר), החירות היא היכולת מתוך הריחוק, הרפלקסיה, לחזור ולרצות. פרנקפורט דוגל לא רק בהרחקה מהממשות – רפלקסיה, אלא גם בחזרה אל הממשות, תנועה של התקרבות. כאן התנועה של ההסתכלות על העצמי היא בשירות העצמי – לא רק לחשוב אלא גם להיות.
פרנקפורט – the importance of what we care about - המושג של מה שאכפת לנו ממנו לא נמצא מספיק בדיון הפילוסופי וצריך להיות שם. יש ניסיון להוור רובד של רצון בנפש שהוא כבד יותר מאשר החלטה. ההגדרה של איכפתיות: יש בנפש רבדים שלא נענים כל כך מהר להחלטות. לפעמים אכפת לנו מדברים למרות שאנחנו מחליטים שזה לא יהיה אכפת לנו – ההחלטה לא (בהכרח) תגרום לזה להפסיק לאכפת לנו. האכפתיות חזקה יותר מהחלטה, ולא מדובר במשהו פיסיולגי וכו', אלא ברובד של רצון.
לותר לא יכול אחרת – וזה שהוא לא יכול לזנוח את הדרייב שלו אינה חולשה אלא להפך – זו חוזקה – כשהוא אומר שהוא עושה מה שהוא עושה משום שאינו יכול אחרת הוא אומר שהוא מביא לידי ביטוי את העצמיות הכי עמוקה שלו.
יש כאן מסר קיומי, הומניסטי – במצב של קונפיקט עמוק בו אדם נמשך לשתי כיוונים, ואז מתוך כל הסערה הזאת אדם מגיע להכרעה, ואדם יכול להסכל על ההכרעה או כהחלטה הכרחית, או כגילוי של מה שבאמת אכפת לו. כאשר מנכסים את ההכרח הזה כרצון הכי עמוק שלנו, מסתכלים על ההכרעה כגילוי של הרצון הזה – יש שחרור. זה שאנחנו מגיעים לשחרור מתוך החלטה להיכנע להכרח, זו אחת התמות המרכזיות בדת ובאתיקה. (רעיון זה מאד מזכיר את סארטר) כאן פרנפורט נוקט עמדה – חופש זה הוא הרבה פעמים חיוני, אך יש בחופש זה הרבה פעמים הכרח – החופש וההכרח צועדים יד ביד. לפעמים ההכרח הופך לחופש.
סארטר יאמר שכל נקודה כזאת בה אני מנכס עמדה אני נוטש את החירות, אני שבוי בהונאה עצמית. פרנקפורט אומר שהבחירה הזאת היא לעיתים שחרור, הניכוס האמיתי שלעיתים חובה עלינו לעשות.
סארטר מושך כל הזמן למקום בו אין באמת מציאות. הוא מוציא אותנו מעולם ההכרח לחלוטין, ואילו פרנקפורט מאפשר את זה – הוא מודה שאנחנו שרויים תמיד במתח.
לאחר כל הבירורים, יש עמדה שפ' לא מתכחש אליה: אני תוצר של סיבות, סיבות שגרמו לכך שהמבנה שלי יהיה כזה וכן שהרצונות-מסדר-שני כזה יהיו כאלה.
ניטשה:
"שפעת יהירותו של האדם גרמה לו להסתבך עמוקות ונוראות באותה הבלות דווקא. התביעה ל"חופש הרצון", במובנה המטאפיסי העליון, כפי שהיא מקננת עדיין למרבית הצער במוחותיהם של משכילים-למחצה, תביעתו של אדם לשאת באחריות המלאה והמוחלטת לפעולותיו, ולפרוק את עוּלה מעל אלהים ועולם ואבות ומקרה וחברה, תביעה זו פירושה לא פחות מאשר להיות "עילת עצמו", וחוצפה גדולה פי כמה מזו של מינכהאוזן, היא יומרת האדם למשוֹת עצמו בשׂערוֹת הראש מבִּצַת האַין אל היש".
קטע זה משדר את הזלזול של ניטשה בעמדה זו, ועם זאת – כמה שעמדה זו היא "הבלותית" – בכ"ז זה מה שיש לפנינו, זה המצב כרגע (שלנו ושל זולתנו); וניטשה הוא ספקן ביחס לזה.
גאלן סטרוסון:
"אמונה בסוג האחריות המוסרית המוחלטת ש[הטיעון האינקומפטיביליסטי] מלמד על חוסר-היתכנותה, היתה במשך זמן רב מרכזית למסורתנו הדתית, המוסרית והתרבותית, אפילו אם עכשיו קצת נגרע כוחה (דעה שנויה במחלוקת).
סיפור נושן יכול מאוד לעזור בהבהרת שאלה זו. זהו הסיפור של גן-עדן ושל גהינום. כפי שאני מבין אותה, אחריות מוסרית אמתית היא אחריות מסוג כזה, שאם מייחסים לנו אותה, אזי יש לפחות מובן להנחה שיהא זה צודק להעניש חלק מאיתנו בייסורי נצח בגהינום ולתגמל אחרים בעינוגי נצח בגן-עדן... סיפור גן העדן והגהינום שימושי רק כדי להאיר באופן ססגוני את סוג המחויבות-לדין-וחשבון או האחריות המוחלטת או האולטימטיבית שרבים הניחו שיש להם, ושרבים עדיין מניחים שיש להם. הסיפור מבטא בבהירות את ההיקף ואת הכוח של אחריות זו.”
כל זה טוב לסוג אחריות פרוזאי, לא אולטימטיבי, אבל סיפור גן עדן וגיהנום מעלה אותנו למשהו הרבה יותא אולטימטיבי – האם באמת אפשר לתת מקום לכזה מושג של אחריות בעולם דטרמיניסטי?... זה לא ניתן לפענוח או לפיוס במסגרת קומפ'.
אליעזר: יכול להיות שהוא צודק – גם אם כן זה לא נוקאאוט בוויכוח, זה דוגמא לזה שבעולם דטרמיניסטי חלק ממש שנאמר יאבד.
הסיפור הזה יכול להיות מוסבר מהעמדה הקומפ' בסופו של דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה