תעתועי התודעה ב' - שיעור 8 - מציאות וירטואלית

תעתועי התודעה – שיעור 8: אומנות ומציאות מדומה  16.05.2012

היכולת לדמות מציאות מתעצמת, ואנחנו מתחילים לחוות ספק באחיזה שלנו במה שנחשב מציאות אמיתית. זאת מכיוון שיותר ויותר אלמנטים של מציאות מדומה משתלבים בחיינו. יש התרופפות של הגבולות בין מציאות למה שהוא רק השתקפות מתעתעת שלה. על זה מדבר אפלטון- והוא טוען שהצייר הוא אבי אבות השקרנים. המראה היא הדימוי האולטימטיבי בתרבות למציאות מתעתעת שאין לה קיום חומרי. הדימוי קיים גם באליס בארץ המראה, בו אליס חודרת דרך המראה.

נעסוק ביצירות אומנות עכשיוויות פחות או יותר שכולם עושות שימוש בטכנולוגיה של סימולציה של המציאות ומטפלות במתח שבין מציאות קונקרטית, מה שאנחנו מכנים מציאות אובייקטיבית – הנוכחות הפיזית של אני, בתוך גופי, כאן בחלל הזה, לבין סימולציה של מציאות שבה מימדים רבים נתפסים כאמיתיים אך הם וירטואליים – אין להם קיום פיזי בשום מקום. המתח הזה – אמיתי / לא אמיתי יכול לעורר חרדה מסויימת. זה נראה אמיתי, זה מגיב לגוף שלי אבל זה לא – מה זה אומר על הגבולות בין מציאות לדמיון.

אקסיסטנס הוא סרט שמטפל בנושא הזה דרך העולם של משחקי המחשב.

ניזכר בעבודה שלפינינו, שנקראת "מראה שבורה". המראות משקפות אחת את השניה עד אינסוף, וכך גם את הצופים בגלריה. לא מדובר במראות אמיתיות – אלו מסכים. נשמעות יריות וכל פעם מראה אחרת מתנפצת. בדיוק כמו שאמרנו שיעור שעבר. יש חור של ירי וכל זה. ולוקח כמה שניות עד שהיא מתאחה. זה מלווה בסאונד תואם. יש אפקט של הפתעה- לא יודעים מאיפה זה יבוא. המראות ממוסגרות במסגרת מוזיאלית קלאסית. הדימוי נוצר באופן דינאמי ומשקף מציאות דינאמית קונקרטית. אוריינטציה במרחב – אנחנו כל הזמן עושים הערכות וחישובים של אובייקטים בחלל. כך למשל אנחנו לא מתנגשים בקירות, שזה כמובן מאד לא נעים. ברגע שמקבלים חלל שהולך עד אינסוף, ומייצר תחושת עומק מדומה, זה גם מבלבל ביחס למקום של האנשים האחרים בחלל – האם הם מאחורי, האם הם מלפני? האם האנשים שבאים לקראתי פשוט נעו בפינה אחרת של החדר וזו השתקפות? משהו מתעתע.

יש כאן חבלה בתמונת מציאות יציבה וקוהרנטית, שמתנהלת לפי חוקיות פיזיקלית ברורה. התשוקה של הצופה לתמונה יציבה לא באה על סיפוקה, כי התמונה מתפרקת כל פעם ממקום אחר. אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, וזה מייצר דריכות.

יש אמונות טפלות בנושא – מראה מתקשרת למוות.

המוקד של העניין בעבודה – היא מייצרת משמעות בכמה רבדים: מראה (+איקונוגרפיה), מסגרת שממקמת את המראה בקונטסקט של אומנות ושל מימזיס, אלא שתמונת המציאות כאן הולכת ונעשית יותר חמקמקה ככל שאתה שוהה בחדר (בהתחלה לא מבינים איפה האנשים בדיוק, ואז מתחילות היריות, ואז האחיזה בממשי חומקת).

עוד עבודות מעניינות – כולן מטפלות בחוויה היסודית האנושית בעידן הטכנולוגי, בו סימולציות הופכות להיות חלק מהחיים שלנו, כולן מופקעות מהמימד הפונקציונלי ומועברות למימד של לחשוב על זה, או לדבר על זה. גם נקרא חלק ממאמר שהוא לא חלק מהסילבוס.

מיילון קלוגר, אמצע שנות ה70 "מציאות מלאכותית". הראשון שעושה שימוש בסימולציה ממוחשבת בשילוב עם מצלמה שמכניסה את הצופה ליצירה בזמן אמת. הצופה יכול ליצור אינטראקציה עם העולם המדומה שעל המסך –  הדמות יכולה להעיף כדורים על המסך. הדמות חווה את עצמה בו זמנית בשני המישורים – על המסך ומולו. אנחנו חווים דיסוננס – מהי מהותו? (זאת יכולה להיות שאלה במבחן)? החציצה שהיינו רוצים שתהיה קשיחה בין המציאות לעולם הדמיון נעשית חדירה. פחד קמאי מאובדן המציאות הקונקרטית, היציבה, בה יש גוף אחד שיש לו מיקום ספציפי ומרכז ספציפי. הגבול הזה נעשה לא בטוח, וכשהוא לא בטוח זה מטריד.  זה מעלה את השאלה – מי אמר שאנחנו לא נמצאים כעת בתוך מציאות וירטואלית.

עבודות מעניינות ומרתקות –

(את רובם אפשר למצוא ביוטיוב. איזו חדווה!)

legible city, Jeffery Shaw –

אדם יושב על אופניים נייחים. הוא יכול לבחור בין רכיבה בשלוש מקומות מרכזיים בעולם. התחושה היא של נסיעה בתוך רחובות, אפשר לנווט עם הכידון ולדווש קדימה או אחורה. אפשר לעקוף מכשולים, לבצע פניות ברחובות. שו ומתכנתים שהוא עובד איתם לקחו את תכנית הערים ואת קו הרקיע של הבניינים ותרגמו אותם לרחובות וירטואלים שעשויים מטקסטים ארכיוניים שקשורים להיסטוריה של העיר. מה אפשר להגיד על החוויה, הדיסוננס וחציית הגבול? הדמות על האופניים מודעת לגבול בינה לבין המציאות הוירטואלית, אבל מקבלת תחושה של מציאות של החלל הוירטואלי והתגובה שלו לתנועות הגוף (דומה לתחושה במשחק בוי). התמוטטות האבחנות הקשיחות בין מציאות ומציאות מדומה שהולכת ונעשית יותר משכנעת. מה כל כך מתעתע? ריבוי המימדים – סאונד, תנועה, צילום עם מימד עומק. הטכנולוגיה מאפשרת את התעתוע.

פרופריוספציה –היכולת של הגוף שלנו לאסוף ולאבד באופן לא מודע מחיישנים ביולוגיים שקיימים במערכת השלד ובשרירים, מידע שמאפשר לגוף שלנו לשמור על שיווי משקל ואינטראקציה בטוחה עם הסביבה. מדובר בתחושה הטבעית הלא מודעת של הגוף איפה הוא נמצא ביחס לסביבה. כותבת המאמר אומרת שהעבודה מפעילה את המערכת הזאת בגוף שלנו, ולכן זה כל כך מבלבל. קוהרנטיות בתחושה של הפרופריוספציה היא מרכזית בשינוי של התפיסה של גבולות הגוף.

על  הטקסט – אם במקום הטקסט היו בניינים זה היה יותר משכנע. זפה היא הדבר שהכי פחות קשור בקשר פיזי לדבר אותו היא מייצגת, מאד מופשט, מאד סימלי. היחס בין ההברות שמש לבין השמש הוא שרירותי לחלוטין. מערכת סמלים שתרבות מסויימת החליטה עליה. ג'פרי שו מושך את המציאות לכיוון הווירטואלי, ומצד שני הוא לוקח טקסט ועושה לו קונקרטיזציה-  לוקח טקסט ונותן לו מקום בחלל, נפח. הטקסט נעשה קונקרטי, אנחנו מנווטים בתוכו. לא זאת בלבד, אלא שיש נאמנות למימדים של הבניינים הקונקרטיים. היצירה משחקת על קו התפר בין קונקרטי לוירטואלי. בדרך כלל  יש הפרדה בין טקסט שקוראים לבין מציאות קונקרטית שחווים, וכאן יש ערבוב בינהם.

שר(לוט) דיוויס – יצרה שני עבודות בשנה ואז שינתה כיוון ולא חזרה על הדברים האלה, שהם פסגת יצירה בנושא מציאות וירטואלית. אוסמוז. מדברים על קשיחות או חדירות של המחיצה בין קונקרטי ווירטואלי, ואז השם נעשה רלוונטי. העבודה עושה ציוד בקסדה בה יש משקפיים, ואפודה שרגישה לנשימה ולתנועה בחלל, כך שהצופה במציאות הוירטואלית למעשה נע בה באמצעות הנשימה – שאיפה – עולה, נשיפה – יורדים, וניווט לצדדים עם הגוף. רואים את האדם שחווה את זה זז בחלל הריק על מסך אחד, ועל מסך אחר רואים את הנופים שהוא רואה (נופים אמיתיים ונופים מטקסט). מדגיש את הדיסוננס. העולם בנוי מכמה שכבות ורבדים שהאדם יכול לעבור בינהם בקלות. הרבדים המציאותיים ממוסגרים בטקסטים פילוסופיים שעוסקים בנושאים מתאימים, ועוד מסגרת של 20 אלף שורות הקוד של התוכנה. על חווית השיוט בתוך החלל -