יום שני, 17 ביוני 2013

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 14 - שיעור פתוח לשאלות

שיעור 14 – 18.06.2013

שיעור פתוח לשאלות.

  • הילד של קוהוט (שנות ה90 זו תקופת הפרסומים, שנות ה50 – תקופת הכתיבה) אינו הילד של היום – סביב הילד של קוהוט היו המון מטפלים – הורים, מטפלת. הילד של היום אינו ילד אדיפלי – אין מקום רב לקונפליקט זה היות וההורים הרבה פחות נמצאים. עם השינויים הסוציולוגיים גם התיאוריות משתנות ומתפתחות. עם זאת, האדם הוא אותו אדם. כך יש מבנה של פסיכואנליזה בקומות: דרייב דיפנס, יחסי אובייקט וכו' – עד ההתייחסותיים. למשל, ההתייחסותיים הרבה יותר ערניים לתרומה של שני הנמצאים בחדר, אם כי אלו דברים שגם פרוייד דיבר עליהם! אבל היום יש על זה יותר דגש, כי העולם הופך להיות הרבה יותר דמוקרטי ושוויוני. אפשר לקשר גם את הקומה הרביעית – ההתייחסותית, השוויונית, בגלל שהעולם, ובייחוד ארה"ב (לשם עבר המוקד) הפך להיות יותר דמוקרטי וליברלי. אבל ושב – האדם הוא אותו אדם – דרייב דיפנס ממשיך להעסיק אותו – אולי פחות מאשר בתקופה הויקטוריאנית (שאופיינה באיסורים רבים, ובייחוד סביב מין), וכן סוגיות של ספרציה – אינדיוודואציה וכו'. קוהוט הדגיש את הנרקיסיזם, ואת העובדה שהוא לעולם לא נגמר. הוא אומר שהטיפול צריך להיות מאד ערני לנרקיסיזם.
  • תוספות של CBT לטיפול של פסיכואנליזה של העצמי – עם פציינטים מסויימים צריך לדעת להפעיל כמה גישות. איתן עוסק הרבה בטיפול בהפרעות אכילה – הטענה היא שצריך להפעיל שתי זרועות בטיפול כזה – טיפול דינמי (פסיכולוגיה של העצמי או אחר) וזרוע נוספת התנהגותית (את זה הדיאטנית עושה). לא מאד בריא לדעתו לערבב בתוך הטיפול גישות שונות. זה שנוי במחלוקת: וכטל אומר שצריך לערבב גישות – השעה צריכה להיות מעורבבת אנליטית והתנהגותית (“לדבר אספרנטו"). איתן נגד, הוא חושב שצריך סדר והפרדה – פגישה אחת בשבוע דינאמית ואחת התנהגותית, או תקופה ותקופה, או שני מטפלים שונים.
  • שאלה: יש משהו כמעט אינהרננטי בפירוש שהוא לא אמפטי – כי הוא מביא את נקודת המבט של האחר – שזה לא תמיד קרוב – חוויה. פירוש הוא תסכול אופטימלי. הפסיכולוג של העצמי יהיה אמפטי גם בעת פירוש – הוא ידאג שהפירוש לא יהיה ממש רחוק חוויה. זהו קצה של רצף של אמפטיה, וצומח אחרי שיש מספיק אמפטיה ואפשר לקבל אותו (אלו התנאים לכך שהוא יהיה אופטימלי).
  • שאלה על צרכים נרקסיסטיים שמתעוררים בפרידה. בסיום טיפול מתקיימות שתי רמות:
    1. המישור שלי פרידה – שני אנשים נפרדים.
    2. האם טיפול יכול להסתיים?
    פרידה יכולה להתפס ככשל אמפטי, אבל בלתי נמנע. בפועל – על פני השטח, מדובר בכשלון אמפטי, אויל אפילו הכישלון האולטימטיבי. יש בזה עצב אינהרנטי. אבל כמו בהתפתחות תקינה של ילד שעוזב את הבית (אפילו בתנאים אופטימליים של התפתחות תקינה) יש בזה עצב. מצד שני – זו הוכחה לגדילה והתפתחות. כלומר, יש כאן כישלון אמפטי וזה עצוב, אבל זה לא בהכרח דבר רע, זה לא דבר שנובע מאטימות או טפשות. לפעמים זה בדיוק מה שצריך – לפעמים תסכול אופטימלי. הצרכים הנרקיסיסטיים לא ייגמרו – הצורך במישהו שקשוב עלי לגמרי והוא לגמרי לימיני ואין לו שום אינטרסים (זולת האינטרס הכספי שהוא על השולחן), הוא לגמרי לימין הסלף שלי (גם אם הוא בסתירה לבוחן המציאות או לצרכי האגו (?) ) והוא הולך, אבל הוא עושה זאת כשההיזקקות פחות נואשת, כי הצרכים הנרקיסיסטיים סופקו תקופה הוסלף מספיק חזק. האדם מוכן לחפש אובייקטי – עצמי אחרים בסביבה המציאותית באופן מותאם, לא נואש, הדדי ומתחלף.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה