יום שלישי, 28 במאי 2013

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 11 - תוקפנות



שיעור 11 – 28.05.2013
היום קוראים את המאמר של ד"ר איתן בכר.

עד 1915 בעיני פרויד התוקפנות היא כפופה ליצר המין והיא דרך אסרטיבית לבצע מיניות. רק לקראת סוף חייו התחיל פרויד לתת לתוקפנות בdual drive theory מעמד משל עצמה והיא כבר hostile aggression במונחי המאמר של היום.

מלאני קליין לקחה את המאמרים האחרונים של פרויד על יצר המוות ועשתה מיצר המוות והשלכתו על תוקפנות וקנאה hostile aggresion – תוקפנות עוינת. מלאני קליין עשתה אותו למרכזי בתיאוריה שלה.

הלאה ליחסי אובייקט – ויניקוט לא רואה בתוקפנות תוקפנות עוינת. הוא מייחס לה תפקידים קונסטרוקטיבים בהיפרדות, מציאת העצמי, היכולת להיות לבד... תוקפנות היא קונסטורטיבית בעיניו של ויניקוט.

קוהוט – כל התוקפנויות הן ריאקטיביות. אין שום תוקפנות עויינת שהיא hositle – שהיא דסטרוקטיבית. כל פעם שיש תוקפנות היא ריאקטיבית (בהמשך נראה אם היא ___ או ___ ). בשום מקרה היא לא דבר מולד – לא יצר מוות מולד שעובר המרה לתוקפנות וקנאה.

  • Narcissistic rage – זעם נרקיסיסטי - מונעת מנקמה. מכוון לתקן עלבון, אינו משרת את האגו. לפעמים ממשיך אחרי שהוסר המכשול. זעם כזה משעבד את האגו.
  • mature aggresion – תוקפנות בוגרת – מוכוונת מטרה (למשל – מלחמה על מקור מים בין מדינות). משרת את האגו, נגמר כשהמכשול הוסר.
למשל, מישהו תפס לי את החניה – תוקפנות בוגרת תהיה לצעוק על הנהג עד שהוא יוצא מהחניה ואז להרגע, תוקפנות נרקיסיסטית תהיה להמשיך לתקוף אותו ללא קשר – למשל – לרצוח את הנהג כשהוא עודנו בחניה שלי. זה לא מכוון להסרת מכשול! זה מכוון לתיקון עלבון!
תוקפנות נרקיסיסטית תבוא מתוך עצמי מאד פגוע, שלא רואה את האחר כסובייקט שהוא מרכז של יוזמה, לא ינהג מתוך הסויבייקטיביות שלו אלא של האדם הפגוע. אומר קוהוט – לפעמים די בכך שהעצמי הפגוע רואה שהזולת פועל מתוך האינטרסטים של עצמו, זה יכול לשגע אותו. למשל, במקרה של זוגיות, בן זוג שלא מסוגל להבין את בת זוגתו שמאחרת כי היתה בחוג לציור. הוא לא יכול להבין את הפעולה של האחר צתוך האינטרסים של עצמו!

הריפוי של הזעם הנרקיסיסטי – לגרום לאדם להיות פחות פגוע נרקיסיסטית, להוריד את רמת ההזדקקות לסלף אובג'קט, לכך שהאחר יהיה כזה עבורי. איך עושים את זה? ע"י העמדה של הפסיכטלוגיה של העצמי – המטפל יהיה במשך תקופה ארוכה אובייקט – עצמי לאחר עד שהמטופל יהפוך למרכז עמצאי של יוזמה, כך שהוא פחות יזדקק והאחרים פחות ייכשלו.

דוגמה מהמאמר – מטופלת שהתלוננה אחרי שעה שאיתן חשב שהיא טובה. פירוש קליינאני (שעזר במקרים אחרים) על כך שהיא הורסת את הדבר הטוב שניתן לה ואז התערבות קוהוטיאנית בסגנון ההתערבות השניה של מיסטר זי, שפירוש טוב עושה לה רע כי הוא מגרה את התקווה שכן אפשר להבין אותה ולהתחבר אליה, אבל הכמיהה שלה והסכולים שלה בעבר הם כל כך גדולים שהיא מסרבת להם כי זה מזור קל ועוד מעט שוב לא יבינו אותה, יתסכלו אותה וכו'.
ניומן – אולי היא מפעילה מנגנון הגנה נגד אמפטיה ולכן היא דוחה את האמפטיה. גם זה יתכן.

החלום של הפציינטית – סכין שמסרסת את אחיה, היא רואה שהיא אוחזת את הסכין הזאת. אפשר לפרש את זה קלאסית מאד – פרוידיאנית או קלייניאנית - היא מקנאה באחיה הבן ומפעילה כלפיו תוקפנות. לפי הקלייניאניים ובמובן מסויים גם פרוייד המאוחר אי אפשר לפרש מעבר לזה – זה סלע האם – הbed rock – המקום הכי עמוק של תוקפנות בוטה, ואז ניתן רק להיישיר לזה מבט, להסתכל לתוקפנות בעיניים. בכיוון הקוהוטיאני – אם תוקפנות היא תמיד ריאקטיבית, היא ריאקטיבית לכך שהיותה בת כל כך פגע בה בהקשר המשפחתי שלה – מה שאבא לא רצה, מה שאמא לא יכלה לאהוב, היא לא יכלה לקבל בגלל זה אמפטיק מירורינג, אידיאליזציה (בטח לא עם אבא) וטווינשיפ, שהיא מגיבה בכעס.

כל המאמר מדבר על התנועה מהיזקקות נושאשת לכך שהמטפל יהיה זולת עצמי עבורה (תחושת המטפל בתחילת הטיפול שהוא יטפל בתינוק – חייב להיות מאד קשוב, להגיב בתזמון מושלם, במלל מותאם מאד) לאמירות הולכות וגוברות של המטופלת שהיא פחות זקוקה באופן נואש לכך שהזולת יהיה זולת-עצמי עבורה, פחות זקוקה לפרוש קרוב חוויה, יכולה לראות את המטפל יותר רחוק ואפילו לאט לאט להינות מזה. היא בעצם מבקשת פירושים רחוקי חוויה. למרות זאת היא עדין זקוקה לצמידות של המטפל ורואים את זה בכשל האמפטי. צריך להבין מה זה כשל אמפטי – זה דבר גדול! זאת סטיה קשה מהיות זולת – עצמי. זה לא "איחרתי בחמש דקות, היה כשל אמפטי, לקחתי על זה אחריות ומאז היתה פריצת דרך בטיפול". במאמר מתואר איך פירוש לא נכון של שתיקה קשה כשתיקה נעימה היה כשל אמפטי חמור, שגרם לה לגלישה פסיכוטית. זאת תגובה של התפרקות. יש להבחין בין כשל ניהולי, כמו איחור (אם כי יש לקחת בחשבון שזה תלוי בחוויית המטופל שיכולה להיות קשה מאד) לבין כשל אמפטי – שהוא כשל של האמפטיה. זאת מטופלת מוקירת תודה, אבל לקראת סוף הטיפול היא מתלוננת שהטיפול חממתי מדי, היא רוצה שהטיפול יכין אותה לקונפרונטציות. כאן הסלף עבר טיפול טוב, והיא הפכה למרכז של יוזמה עצמית, יש כאן בשלות אדיפלית (אמיתית, לא מופע אדיפלי) – היא חולמת שאביה נכנס לה למיטה ואומר לה "דברי, אני רוצה להבין אותך" (יש כאן רובד אדיפלי ורובד של היחסים עם המטפל) ובשלות למצוא בן זוג שהוא מחוץ למשפחה.
ההפתעה – הטיפול הקוהוטיאני, שהליימן וסטודנטים מתחילים חושבים שזה טיפול שמתאפיין בנחמדות. ההפתעה היא שהטיפול לא רוצה לחסל תוקפנות אלא תטפח תוקפנות – בוגרת – אצל המטופל שלו. הוא רוצה לחסל זעם נרקיסיסטי – על ידי הבנה שהסלף פגוע ולכן מגיב כמו שהוא מגיב. אבל אנחנו רוצים בתוקפנות בוגרת, כי הוא תמיד תגיבה לתסכול, והחיים מלאים תסכולים! לכן חשוב שתהיה תוקפנות אך כזאת שהיא מכוונת מטרה, והיא בשירות האגו. קליין, שנוטה מאד לפרש פירושים על תוקפנות, רוצה לחסל את התוקפנות ולהחליף אותה בgratitude, כי התוקפנות היא מולדת ולא ריאקטיבית בתיאוריה של קליין.

שאלות מהכיתה

  • מדברים על שורשים ביולוגיים שמוסכמים על כולם. למשל, מתצפיות על תינוקות אפשר לראות בברור שיש תינוקות עם טמפרמנטים שונים. מה קוהוט יכול לענות על זה, מתוך הגישה שלו לפיה התוקפנות היא תמיד ריאקטיבית? קוהוט יאמר שבאופן היפוטתי ההורה אמור להיות מסוגל להתאים את עצמו את הצרכים של התינוק. להיות אובייקט עצמי וליצור סביבה אמפטית פירושו לקלוע לצרכים של הילד ו"לוותר על האגרטל שלו". כמובן שכלל שהילד יותר דורשני ורעשני ותוקפני יותר קשה לוותר על האגרטל, כי הילד דורש יותר ויותר מפריע. אבל באופן תיאורטי הוא אמור להצליח להיות אובייקט עצמי גם לזה, ואם הוא יצליח הילד יגדל, פחות יזדקק לסלף אובייקט – ויהיה בסדר. במקרים שקוהוט מציין בהן יש קונסטיטוציה מאד קשה – למשל עם ילד עם נכויות כבדות – אכן ההורה יכשל אמפטית ואז יהיה רע מאד.
  • איך הבנה תמיד תרפא? יכול להיות מצב בו דווקא אם המטופל יבין את החסר שהיה לו ועד כמה הוריו לא יכלו להיות אובייקט עצמי עבורו – למה שזה לא יגרום לו לכעוס יותר? למה ההבנה הזאת תעזור לו? יש המון תשובות אפשרויות: מתוך הפסיכולוגיה של העצמי – זה מרפא כי 1. המטופל חווה את המטפל שלו בעמדה של אובייקט עצמי, ו-2. המטפל ייכשל, אבל הוא יכשל אחרת מההורה. יהיה יותר ריפוי בגלל כשלוניותיו של המטפל מאשר הבנותיו של המטפל, כי הכישלונות של המטפל יהיו מאד שונים מאלו של ההורה. יהיה כשל אמפטי אבל הסביבה תהיה מספיק אמפטית. הכשל של המטפל יהיה יותר אופטימלי מזה של ההורה (זה אכן יותר קל, בחדר נינוח...). תשובות מחוף לפסיכולוגיה של העצמי – למה ההבנה מרפאה? הפציינט שמבין היום הוא יותר מבוגר ועקרונית יותר חזק ובריא מהילד בן החמש. יכולת הקבלה והסליחה הרבה יותר גדולות היום. זו תמיד תשובת הפסיכותרפיה – כל הזרמים – אולי אפילו CBT.


    נותרו עוד שלושה שיעורים. בשיעור האחרון לא נקרא חומר אלא נבוא עם כל דבר – דברים שעלו במהלך השנה, דברים שלא הספקנות לשאול. זה יהיה שיעור יותר חופשי. אפשר להביא מקרים, דברים מתוך יצירות ספרות... שלושת המאמרים האחרונים מאד עוסקים בטכניקה. זה המעבר משלב התיאוריה בקורס לשלב הטכניקה. לשיעור הבא נקרא את המאמר האחרון שמופיע – של בראטרס – 14 ו14ב on burnout ואת את הדיון של ברייסט במאמר הנ"ל. מציע שלא נקרא את כל המאמר של בראט'רס. לא צריך לקרוא את החלק שמערב את הצעת התיאטרון. צריך להיות ערניים מהחלק של המקרה של שרה. הצעות הדיון צריכות להיות משם + הדיון של גייסט.
    לשיעור שאחרי יש לקרוא את מאמר מספר 12 של נייגל. ספר של שעות קליניות והתערבות מנקודת מבט של הפסיכולוגיה של העצמי מול התערבות אחרת – בדרך כלל קלייניאנית או קרנברגיאנית.  

תגובה 1: