יום רביעי, 10 באפריל 2013

מעשה בראשית - שיעור 5 - הלכות תלמוד תורה לרמב"ם


שיעור 5 – 10.04.2013

פספסתי את תחילת השיעור...

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה פרק א

א נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן--אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

ב כשם שאדם חייב ללמד את בנו--כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז)--מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).

ג אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו--להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.

ד מי שלא לימדו אביו--חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

ה [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם; ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא--שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו.

ו [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה--שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין ליבו פנוי--יישא אישה, ואחר כך ילמוד תורה.

ז [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה--משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע לפי בורייו, מוליכו אצל מלמד התינוקות.

ח [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.

י לא מצא מי שילמדו בחינם--ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר: תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם)--הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.

יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.

יג [י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

טז [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.

השל על הרמב"ם: אם לא הייתי יודע שהרמב"ם הוא שם של אדם הייתי חושב שזה שם של אוניברסיטה.

כאן נראה תפיסה לפיה עבודה ומדע הם תחומים נפרדים, בניגוד לתפיסה הרווחת היום (שוובר מציג) – בה המדע הוא תעסוקה, מקצוע (או בתרגום המדוייק יותר בעברית – ייעוד). שני התרגומים מחזיקים מתח מורכב ומתוחכם – מצד אחד ייעוד ומצד שני מקצוע. לפי וובר זה היינו הך! לפי הרמב"ם יש הפרדה ברורה וחדה בין ייעוד לבין מקצוע – לא היה עולה על דעתו "להתבלבל" בתרגום כזה. “...אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר".

  • לפי הרמב"ם פיסיקה ומטאפיסיקה (כל מה שלומדים בגבעת רם...) זה חלק מתורה שבעל פה. (“כל מה שעושים בגבעת רם זה ללמוד גמרא כל היום!”).
  • התפיסה של הרמב"ם מערערת על האקסיומה של החברה שלנו, שבה הייעוד הוא עבודה – שואלים ילדים מגיל קטן מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. אצל הרמב"ם יש רק ייעוד אחד – והוא להיות תלמיד חכם.
  • עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" הרמב"ם מתנגד לאנשים שרוצים קודם להתבסס כלכלית ואז ללמוד. המשפט הנ"ל הוא העיקרון המנחה (לגברים יהודים) בחיים – כל השאר אמור לשרת את זה. הפרנסה שולית לגמרי.
  • לא רק שאין הכרח, אלא אסור לזהות בין פרנסה וייעוד.
  • הווה ממעט בעסק ועסוק בתורה".
  • מכאן דברי ח"כ אמסלם שהרמב"ם לא היה מצביע ש"ס – סעיף שעוסק בפרנסה כחובה “כל המשים על ליבו שיסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מצדקה – הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". [אמירה של חכמים היא ברך כלל מאד חשובה, קריטית]. אחת הבעיות בארגון הידע היהודי היא הניגוד בין התפזורת המחרידה בה הוא נמצא מצד אחד ומצד שני הערך הוא יכול לקבל. משפט אחד קטן יכול לקבל ערך עצום. שמע ישראל זה מספט אחד קטן שמסתתר בספר דברים. היום, בכתיבה (קריאה?) דיסקורסיבית, היו קודם כל קוראים לספר שמע ישראל, נותנים כותרת... :).
  • אחד הדברים המעניינים בעדה החרדית הוא שהעיקר הוא לימוד תורה ואין מושג של קריירה. בציבור הציוני דתי יש מושג כזה של קריירה, יש עבודה כייעוד.
  • מבחינת הרמב"ם, למרות שלימוד הוא הייעוד - “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו". זה מתאים ל"לפום צערא אגרא". יש כאן אלמנט סגפני, העבודה והעמל נחשבים למעלה. אם זה כך למה הרמב"ם יוצא בכזאת חריפות קיצונית (חמישה עונשים! וזה בהקשר בו הצמצום של הרמב”ם במילים בולט מאד. בוזגלו לא זוכר עוד מקום בו הוא מתבטא בכזאת קיצוניות) נגד מי שמתפרנס מלימוד תורה? יתכן ששהרמב"ם, כמחנך, יודע שיש נטיה לזה ולכן יוצא נגד זה בכל הכח. יכול להיות שזה קשור להקשר ההיסטורי של הרמב"ם – הגאונים (?).
  • בוזגלו לא חושב שאפשר להפנות את דברי הרמב"ם כאן כפשוטם נגד אנשים שלומדים בתורה ואינם מתפרנסים. זה כיוון שיכולה להיות סמכות גדולה שתשנה את דברי הרמב"ם, וזה גם לפי הרמב"ם עצמו (גזירת שעה וכו'). לכן הרב אמסלם בעצם מתעלם מהמסורת שאחרי הרמב"ם שהתירה התפרנסות מדברי תורה. הבעיה היא שגם אחרי המסורת הזו יכולה לבוא סמכות רוחנית ולבטל את המסורת. לכן הנושא של התפרנסות מלימוד תורה חוזר לדיון.
  • עוד בעיה בשילוב בין פרנסה ולימוד היא ההטיה – נוטים להסכים לדעותיו של מי שמשלם – ולכן אין מחוייבות מוחלטת לאמת, חירות מלאה לחפש אחרי האמת (זה תקף גם באוניברסיטה). הפגיעה ביכולת הבירור היא בעיה אמונית, נפשית קשה. אתה הולך לכולל בשכונה והוא משלם לך בהתאם לאיפה אתה מתפלל, איך אתה מתלבש, מה אתה חושב, למה אתה מסכים, למה אתה לא מסכים... זה פוגע בברור האמת!.


מה לגבי רב האנושות שעובדת בעבודה שאין בה שום ייעוד? (מדביקי מחירים בסופר, נהגי משאיות...)
הם מסתובבים בתחושת כישלון!
פתרון אפשרי הוא להגדיר את הייעוד שלא דרך קריירה.

נושאים לעתיד (לעבודות...):
  1. הערעור על המטאפיסיקה
  2. המקום של האדם
  3. שבת
  4. אור
  5. עבודה אצל וובר
  6. המעבר הקריטי לקפיטליזם – עבודה לשמה. עבודה זרה מודרנית! וובר תפס את רוח הקפיטליזם. העבודה היא לא על מנת לספק צרכים אלא ערך בפני עצמו. “העבודה משחררת" – העבודה מייצרת את החירות.
  7. ביקורת של ההומגניות של היש – בעקבות גלילאו – הפיכה של העולם למכני.
הוא פותח לנו את הנושאים האלה לרפרט או סמינריונית.
הדרישות לרפרט – פשוט להציג משהו. עבודה סמינריונית – יותר רצינית – 2-3 מקורות.
יהיה גם מבחן בקורס. מי שנוח ב80% מהשיעורים יכול לעשות עבודה במקום מבחן.
רק מי שעושה סמינר מחוייב לרפרט.
מי שלא עושה סמינר יכול לבחור בין עבודה (מותנה בנוכחות) או מבחן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה