יום רביעי, 20 במרץ 2013

מעשה בראשית - שיעור 4: הבחילה / סארטר


שיעור 4 – 20.03.2013

הסרת הקסם מן העולם היא חלק ממגוון רחב של תופעות – עליית המדע החדש, חיילון, טכנולוגיה, עליית הבירוקרטיה... סדרה שלמה של התפתחויות מקבילות / תואמות שמובילות להוויה הזו, של הסרת הקסם.
הבחילה של סארטר, שנכתב בלי זיקה לוובר, מציג זאת יפה.
אפשר להזכיר בהקשר זה את ויטגנשטיין, את קאמי ועוד. אלו מייצגים את רוח התקופה, שנרצה להכיר לפני שנתחיל להיכנס לעומק התופעה – ביקורות וכו'.
הבחילה של סארטר הוא רומן פילוסופי (?). הוא יצא בקיץ 1938, לפני מלחמת העולם השניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהיתה גם היא טראומטית מאד. אחרי מלחמות העולם נוצרו סדקים מאד גדולים ברעיון הקדמה, התבהרות בנפילת אירופה מהכח המוביל את הקדמה בעולם לאמריקניזציה – אמריקה הופכת להיות המוקד המוביל. הוא כתוב כיומן, ומתכתב, כנראה עם פילוסופים בני זמנו. ספר מומלץ. נקרא קצת (חלק שלא נשלח אלינו, עמוד 138). הספר פותח בכך שהאיש לקח חלוק נחל ורצה לזרוק אותו, ורגע לפני הוא עצר והתבונן בו. המונח אבסורדיות עולה כבר כאן. אצל קאמי (1942) שנמצא בדיאלוג עם סארטר, המונח אבסורדיות עוד יותר נוכח. זה חלק מרוח התקופה – העולם פתאום נהיה סתמי. שותפים לזה גם ליבוביץ, ויטגשטיין.... האבסורדיות לםי קאמי היא ניסיון למצוא משמעות בעולם בעולם שהוא סתמי לגמרי.
עולם ההסברים והסיבות איננו עולמו של הקיום". סארטר – הקיום קודם למהות.
סארטר יוצר כאן ז'אנר חדש – האמירה של הקבוצה שלו היא שפילוסופיה מתרחשת בספרות. יש כאן מסה פילוסופית בצורת רומן. אי אפשר לקרוא את זה ללא רקע של דקרט ולייבניץ.
יש כאן מפגש בין [בתנאי שלא לוקחים את זה כמשהו הומוריסטי, למשל כקונטרה לבובר, הוא עושה הרס של רומנטיזציה של התחברות עם היש, אנחנו לא נקרא זאת כך-] האקראיות מופיע בדיוק בפער בין הקיום לבין ההסבר שלו. ההסבר שלו הוא מן תוסף תרבותי לא נחוץ לדברים, אבל הקיום חורג מההסברים שלו. הוא מונח סתם. אין תכלית, אין תוחלת. זה נראה כמו אמירה ספרותית רעננה, אבל למעשה זה לא כך – זה קלאסי לגמרי. קראנו את החזון של אפלטון – שהדברים יהיו מחוברים באיזשהיא צורה לטוב. ראינו את הייאוש שלו מכך שזה לא כך, שאין התבהרות של העובדה שהוא (מטאפורה אקסיסטנציאליסטית) מושלך בעולם (או מטאורה דתית) גר בעולם. הסיפור האפלטוני היה אמור לפענח את המושלמות הזאת, ומכיוון שלא הצליח הוא שיער את תורת האידאות. סארטר פה מאד מחובר לאפלטון – אם מעמיקים בו אפשר לראות שמדובר בדיוק באותה נקודה.
בהמשך לייבניץ – רעיון הטעם המספיק. לכל יש יש טעם מדוע הוא כך ולא אחרת.
החברה כאן רואים את המטאפיסיקה כהונאה עצמית (למעשה, הם לא אומרים זאת כך).
לסיכום – יש קשר בין הסרת הקסם (הסתמיות של הקיום) לבין מות המטאפיסיקה (שהיתה אמורה לפענח את הקיום שלי פה) [בשפה קאנטיאנית – יש תופעות והדבר כשלעצמו חורג מהתופעות, ואנחנו לא יכולים לעסוק בו, לא יכולים לפענח את המשמעות של הקיום]. העובדות סתמיות לגמרי. סארט חווה את זה פה כמשהו מפחיד.

סיפוריות -
(...)
אצל וובר(?) הסיפוריות והדברים, מה שקרה והאופן בו מספרים אותו בלתי ניתנים להפרדה אחד מהשני. החיים, המשמעות שאנחנו נותנים – העולם אדיש אליהם. מה שהכי קרוב למה שיכול להציל את הסיפור, שממנו נואשנו, זה אותו חזון אפלטוני שממנו נואשנו.

הטרקטט (ויטגינשטיין)
העולם הוא עובדות, כל עובדה קונטינגנטית. אין שום קשר בין העובדות. ערימה של אקראיות. שום עובדה לא גוררת עובדה אחרת. המדע לא יכולל סייע בכלום. העובדות תפלות לגמרי – אין בהן שום קדושה. הכל היה יכול להיות אחרת. אין שום עיקרון טעם מספיק. אין שום בינו לבין סארטר – הם לא קראו / דיברו אחד עם השני, אבל הם אומרים אותו דבר מהבחינה הזאת. זה אותו מרד באפלטון.
ויטגנשטיין כן משאיר מקום למיסטי – אפשר להסכים עם זה ואפשר לא, אבל כבר אמרנו שהמיסטיות היא חלק מהסרת הקסם.

חזר לבחילה – כל הדברים שמובילים לבחילה הם עכורים מאד – הצבעים החיוורים, הירוקים של הים, העכירות של העץ, השמנוניות שלו... זה מחזיר למושג קלאסי, אפלטוני – האבחנה בין הבהיר והעכור. קל להגיד שהעכור מעורר בחילה, קל להגיד שהעכור מעורר בחילה. כל האמנציה (הרמב"ם בין היתר) היא הפענוח של העכור, הראיה של הבהיר בעכור.
אפלטון – מישהו שואל את סוקרטס אם גם לבוץ ולשערות יש אישיאה – אין להם, הם עכורים.
החוויה של הבהיר היא ששם הכל מפוענח, הכל שקוף.
העולם לא שקוף (זך, חסר התנגדות, חסר קונטינגנטיות).
אלו מטאפורות לגמרי קלאסיות – רואים אותם בסרטים, בספרות – המטריקס שמתאחד עם האור.
העכירות נתפסת לא רק כאדישות אלא היא מעוררת משהו מכוער.
כשמפרקים את הדברים מוצאים את כל המוטיבים הקלאסיים – ניאו אפלטוניות בצורה הכי פשוטה – כולל ההנגדות למיליפ, המימד של החוויה, ההתמזגות...
מעניין שזה אוניברסלי לגמרי – ארכיטיפים מאד אוניברסליים שקשורים באור, בטוב, שבשלב מסויים היתה נפילה מהם ואז נתקענו עם הסרת הקסם הזאת.

מכיוון שהביקורת היא רב מימדית ולא תכליתית, ניגע בזה בצורה רב מימדית, יש כאן זרמי נגד, לא ארגומנט וטענה נגדית:
  • מי שרוצה להיתלות במדע של גלילאו על מנת... (לומר שאנחנו יש פיזיקלי אקראי (?) ) נעלה קולות של פיזיקאים מודרניים שחוסמים את התירוץ הזה. אחד הוא העיקרון האנטרופי – מדענים שמגלים שהיקום מכוון אלינו. יש קולות שהפכו את העיקרון שהאדם אינו במרכז, שזו אשליה שהאדם צריך להירפא ממנה ולהבין שהוא סתם משוטט ביקום. הטענה הזאת אינה מחוייבת היום. זה כבר לא קונוונציה, יש בפיזיקה ממצאים סותרים.
  • פעם חשבו שיש יצורים חיים בכל היקום, אבל בינתיים נראה שהעולם משמים לגמרי, אבל עד כה לא מצאו יצורים חיים בשום מקום אחר – לא צפרדע, לא חיידק! אפ אנחנו פופריאניים ומאמינים בטענה שהכי קל להפריך אותנו – אז הכי קל לומר שרק כאן יש חיים. מי שרוצה לומר "בשבילי נברא העולם" יכול לומר זאת היום יותר מאשר לפני 100 שנה (אז אם אמרת את זה היית צריך לעבור טיפול!).
  • אלו לא טענות מחץ, זה לא זרם בפיזיקה, אבל זה כן קילוח בפיזיקה המודרנית שתומך בכיוון ההפוך.
  • זאת חזית אחת. חזית שניה היא נושא העבודה.
  • חזית שלישית: ללכת מעבר לטענה – לא לנסות להוכיח שיש קסם אלא לומר שהעולם לא קסום ולא לא-קסום. השאלה אם העולם קסום או לא – שתי השאלות הן נפילות קיומיות. שתיהן תופסות את העולם בצורה מסויימת ומסרבות לראות את העולם כהזדמנות. אם היית אמור להיות שחקן פה אז בשלב מסויים הפסקת לשחק והתחלת להסתכל על התפאורה. יש מי שחושב שהתפאורה מדהימה ויש מי שחושב שהיא סתמית – אבל זה לא משנה – אתה אמור לתת פה משחק! גםפ האמירה שהעולם קסום וגם שלא הן התכחשות לכך שבאופן קיומי אתה אמור לשחק פה. הסיפור הגדול הוא להתסכל על ההווה – לא לדון באם העולם מקסים או לא. כל זה דיון בהאם העולם עומד בציפיות שלי ממנו או לא. הזמן כהזדמנות – אני לא רואה את העולם כהזדמנות, אני לרגע שוכח את ההווה, הקיום שלי בעולם ומסתכל עליו (זאת סוג של טעות!). כאן יש מושג של חובה. השאלות אם העולם קסום או לא הן שתיהן הוויות של נפילה.
  • המח בינתיים מתגלה כדבר המורכב ביותר שאנחנו מכירים בכל היקום. גם אם אין נפש. אפילו מבחינה ביולוגית – נטורליסטית מדובר כאן במשהו מאד שונה.
  • קיצר אני מוקסם מהכדור הזה, כמו שאתם רואים".
  • קיצר, מפה אנחנו הולכים לאיזו גאולה גדולה....”.

אם יהיה מה לקרוא הוא ישלח לנו.ֿ


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה