מעשה בראשית - שיעור 2

שיעור 2 – 06.03.2013

פספסתי 15 דקות בתחילת השיעור.

... לוינס אומר מהסיבה הזאת שהעולם הוא זיהום.

חשוב להנגיד את הקט שקראנו לעוד קטע מפיידון -

סוקרטס: בשום דבר אינני יודע משום מה הוא מתהווה או כלה או ישנו. (מודה בחוסר ידיעה). אולם יום אחד שמעתי אדם אחד קורא מתוך ספר ובו נאמר שהשכל עורך את הכל והוא סיבת הכל... והייתי סבור שאם כך הדבר השכל יביא כל דבר ודבר על תיקונו... (השכל מתזמן את כל מה שקורה במציאות) והמבקש למצוא בכל דבר ודבר את הסיבה... הרי שעליו למצוא מאיזו בחינה מוטב לו לדבר שיהיה (מה שנמצא נמצא כי זה מה שטוב)... ומתוך הגיון דברים זה לא ראוי לו לאדם שיעיין שום עיון אחר אלא אותו המכוון למה שטוב ומשובח ביותר ומתוך כך ידע גם את הגרוע... ומתוך כך זכה דעתי... (כל התרחשות היא כזאת ולא אחרת כיוון שהיא הטובה ביותר. כל ההתרחשות נשלטת על ידי הטוב).

ברקע האידיאל הגדול היה ערעור על הדיכוטומיה בין עובדה וערך. רוב מה שנראה אצל וובר נובע מהדיכוטומיה החזקה בין עובדות וערכים וזה שממדע נובע רק מעובדות. החזון האפלטוני הוא שמה שיש יש כי זה מה שמוטב שיהיה, כלומר הרצוי שולט במצוי.

סוקרטס: (התחיל להגיד שהכל ביד השכל ואחר כך שכח מהמטרה הזאת). הוא אומר שהסיבות החומריות לא נראות ל סיבות. סיבה שראויה לשמה במונחים שיבואו מיד חר כך אצל אריסטו היא סיבה תכלית – למה טוב שזה יהיה כך ולא אחרת. הוא אומר – למה שחומר יהיה סיבה למשהו?

כל זה מהדהד חזק מאד לכל מה שקורה בהיסטוריה של הפילוסופיה. למשל ברקלי שיאמר שהוא לא מבין איך תופעה יכולה להיות סיבה לתופעה. [כמו שמה שרואים לסרט זו לא סיבה (התמונה שבה מישהו דוחף מישהו היא לא הגורם לתמונה הבאה בה מישהו אחר נופל] אין סיבה שתופעה בעולם – שאין הבדל בינו לבין סרט חוכלוםפץ מהעובדה שהעולם הוא תלת מימדי – תהיה סיבה].

לכן הבעיה הפסיכו-פיזית לא מעניינת אותנו. אם תופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם הפיזיקלי, אז בטח שתופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם המנטאלי (או להפך?).

אלכסגורס כשל בהסבר הטבע, וזו אנלוגיה לכשל בלהסביר את האדם – אותי – סוקרטס.

סוקרטס אומר שאם נכנסים לתפיסת העולם של אלכסגורס (שדומה במובן מסויים לזו של מדעי המח) [תפיסה פיזיקליסטית?] אין הווה, אין טעם, אין כלום. אפלטון חיפש סיבתיות, הוא חשב שהוא מצא את זה אצל אלכסגורס, אבל הוא לא מצא, זה לא באמת עובד. לכן, בגלל שהוא לא מבין ובתור עדיפות שניה, הוא מייצר את תורת האידיאות. “כיוון שקצרה ידי מלהשיגה... אתאר את המסע השני במעלה שאותה מצאתי בחיפוש הסיבה... מאחר שנתייאשתי מחיפוש הדברים". תורת האידיאות היא תוצאה של יאוש מחיפוש משהו הרבה יותר עמוק שהוא רצה. הוא אומר שכל המטאפיזיקה שלו היא בבואה של מטאפיזיקה אחרת.

מאיפה בא לאפלטון החזון הזה? למה נרא הלו שההסבר העליון הוא להסתכל על החולף (יש דברים חולפים ודברים נשארים) אני מבין למה הנכון ביותר הוא זה (שיהיה קשר בין הקיים ובין מה שטוב)? מאיפה בא לו האידיאל הזה?

אין לנו שום טיעון! אנחנו לא יודעים מאיפה בא האידיאל הזה, שהוא החלום הגדול ביותר של המטאפיזיקה (לפי אפלטון; לפיו, כל היתר הוא פשרה).

וריאנטים לחזון הזה שמציעים פילוסופים:

-- התחושה הזאת שהעולם מפוענח על הצד הטוב ביותר, שגם מה שנראה פחות טוב הוא באמת הטוב ביותר, התודעה הזאת היא הדבר הכי קרוב לגאולה מבחינת המטפיזיקאי. בחזון הזה הפואנטה היא מבחינת התודעה. מה שצריך לקרות הוא שסוד הדברים מתבהר והוא הטוב ביותר שאפשר לחשוב.

-- אפשר לראות את אריסטו שמנסה לממש את החזון הזה בדרך אחרת – יש מניע, כל מה שקורה הוא מכח ההשתוקקות של כל יצור בעולם אל המניע. זה מה יש – אהבת ה' אחת גדולה. פתאום הכל מפוענח. זה מתחבר מאד חזק למונותיאזם, אולי בברית החשובה ביותר שקיימת בין שני מסורות.

-- הרבה שנים יותר מאוחר מגיע לייבניץ, ובמאמר המטאפיזי סעיף 37 הוא מעתיק את הקטע הזה ומציע וריאציה אחרת של אותו רעיון.

--- בשלב מסויים מתחילה ריאקציה לוריאנטים האלה, וזה ובר. למדע אין שום זיקה לטוב, הוא יכול לספר רק על עובדות. זו התשתית המטאפיזית עליה יושב וובר, על זה יושבים כל מיני דברים.

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת.

--- הפוזיטיביזם הלוגי (שנשען על אבחנה בין עובדה וערך) הוא דוגמא לריאקציה. מכלול העובדות הוא סתמי לחלוטין, אין שום הכרח ללמה עובדה מסויימת נמצאת ולא אחרת, שום טעם. (אמל לייבניץ יש קשר חזק בין טעם וערך. לכל עובדה יש טעם מספיק, וזה קרה כי זה הטוב בעולמות האפשריים). הפוזיטיביזם הלוגי הוא גם אטומיזם לוגי. כל עובדה היא עובדה, אין קשר לעובדה אחרת. כל מה שהמדע עושה הוא לארגן את צרור העובדות הסתמי הזה למשהו יותר מסודר ונח (זה הטרקטט של ויטגינשטיין).

----על כל זה נשען וובר. אין מדע כייעוד! המדע רק מארגן בצורה חסכונית את העובדות הסתמיות שסביבנו. (אין שום דרך ללמוד על דרך ה' דרך המדע).

כל זה היה רקע מאד כללי.

עכשיו נלמד על המהפכה המדעית – ידע כללי ובסיסי מאד.

המהפכה המדעית בקצרה

• גליליאו פותח בחקר תנועת ההעתקה – ההזזה ממקום למקום. זה קוטלג אצל אריסטו כאחד מסוגי תהנועה, השינויים (לא בטוח שאפלטון סופר את זה כשינוי). גלילאו מגלה שהתנועה הזאת ניתנת לתיאור פשוט ביותר מבחינה מתמטית: אני מטיל אבן, וסופר כמה דרך היא עברה בכל יחידת זמן. אם היא עברה בשניה הראשונה 1, בשניה – 3, בשלישית – 5, 7, 9, וכן הלאה... ככל השהניות רצות יותר היא מספיקה יותר – המהירות שלה גדולה. את זה גם אריסטו ידע. ההסבר שלו היה שככל שהיא מתקדמת היא מתלהבת יותר, “האבן היא גם בנאדם, והיא מתלהבת כשהיא רואה שהיא מגיעה הביתה... וווווום!” (הדימוי – סוסוים שרצים כשהם מתקדמוים לאורווה). מה שגלילאו הוסיף זה החוק הפשוט הזה, שההתקדמות היא בקצב שניתן לתאר מתמטית באופן פשוט ("כאילו האבן ממלאת מבחן פסיכומטרי!”). על זה יש המון השלכות – למשל, אפשר לתאר את המרחק שהאבן עברה באמצעות נוסחה. קוראים לזה המתמטיזציה של הטבע. באותו זמן מומצאת השפה המתמטית (מתחילים להיות מספרים שליליים, פונקציות...). מהרגע שיש מתמטיזציה של הטבע נראה ש"אלוהים כתב את הטבע בשפת המתמטיקה".
  ההשלכות של זה עצומות:
  • דטרמינזם
  • רעיון החישוב (וובר מדבר על זה – הוא אומר שהרציונליות והפכת להיות עניין של חישוב)
  • אם הכל עניין של דטרמיניזם וחישוב שום כישוף או תפילה לא יעזרו. אין שום דבר בעולם שתלוי ברצון. הכל נקבע בצורה הכי קרה – באותו הכרח שנוסחה קובעת משהו (לפלס אונר שאין למה להתפלל).
  • מכניזם – אם אתה רוצה להבין מערכת שלה תפרק אותה למרכיבים, תבין כל מרכיב בנפרד ואז תבין את המערכת בכללותה כסכום החלקים. העולם הוא מכונה אחת גדולה – במובן שהשלם מתקבל מסך כל החלקים (ולא במובן של תכלית. אין תכלית!).
    הפרדיגמה הזאת מתרחבת מהר מאד. זה מרסק את הכל:
    • גוף האדם נתפס כמכונה אחת גדולה. הלב הוא משאבת דם... כל המציאות היא הומוגנית. החי מובן באותם חוקים באמצעותם מבינים את הלא-חי.
    • הכל נתפס בפרדיגמה של גלילאו. הכל ניתן להבנה במונחים של העתקה – מוסיפים לזה את האטומים, אלקטורנים לא משתנים, ויוצא שכל מה שיש זה תנועה של אטומים. העולם הוא כולו גולות שזזות במרחב הנשלט על ידי חוקים מכניים – דטרמיניסטיים.
    • שפינוזה – אותו הכרח ששולט בגוף פועל גם ברוח. הנפש האנושית מציינת את האדם כבן חורין אבל הוא לא. “הריני בא לדון באדם ובטבעו כאילו אני דן במשולשים". שפינוזה לא יגנה את האדם כשם שלא מגנים 12. במציאות אין טוב ורע, יש רק הכרח אחד גדול. אין טעם להצמיד ערכיות, אלא אפשר רק להבין. בתוך כל העולם הזה הוא מנסה להציל בצורה העמוקה ביותר עולם מסורתי בו אפשר לדבר על אלוהים, אהבה, אושר האדם, התפתחות. כולם מנסים להציל את עולם האדם! בחירה, אוטונומיה, ייחודיות האדם.
    • פרויד – תפיסה מכניסטית של הדם. “האדם כמכונת קיטור". דטרמיניסטי לגמרי
    • --> לכן סוקרטס רצה לחסום את אלכסוגרס. (?)
    • הגענו לעולם, גוף האדם, נשמת האדם וכעת לחברה האנושית כולה. הובס וכו'. אם אין קשר בין עובדה וערך אין מקום למהפכה מבוססת מדע. מדע אדיש לטוב ואינו יכול לדבר על חברה ששואפת לטוב. למשל, אין טעם לדבר "בשם ערך הדמוקרטיה". זה מה שוובר אומר בפרק האחרון – כמדען אין לי שום דבר לומר בשבח הדמוקרטיה.
    • מכאן מתחילים עם התכנון -הנדוס האדם והחברה: מרקס, סקינר. יש כאן כשל. אם התפיסה היא נטורליסטית – מרקס חשב שמה שיש לו להציע הוא מדע.

הפרק הראשון של וובר

(...) קפיטליזם – העתקה של מרחב שלם של מטפורות מהאופן בו מנהלים עסק לאופן בו מנהלים ידע. בירוקרטיזציה של הידע. בקפיטליזם יש משהו שתורם לביטול האפשרות של המדע כייעוד. הקפיטליזם הרס כל אפשרות של אריסטוקרטיה – יש רק אצולת ממון אחתץ מביאים את זה כמשהו שמבטל גזענות "לא אכפת לי אם אתה שחור או לבן – העיקר כמה כסך יש לך".

השלכות של המדע החדש

• ...
• ערעור של מעמד הכנסיה
• תפקידים שבעבר היו טעונים הילה הם כיום פחות כך – הקטנה של ההילה. הכומר הוודה הוחלף בפסיכולוג. הרופאים שובתים. הכל הפך למשחק, לעניין של תן וקח. הייעוד בכל אחד ואחד מהחזונות האלה מתחיל להתפורר. לא ברור שאפשר להיות כמור או רופא כייעוד. הפסיכולוג סתם עובד. הוא רואה בקפיטליזם אחת המקורות של התנועה הגדולה הזאת.
• אמריקניזציה – התהליך שבו מתחילים להסתכל במונחים של בית חרושת או עסק על האוניברסטיה – מסתכלים במונחים של תפוקה – תוצרים, מאמרים וכו' – גם המדען עובר תהליך של הפחתה. המדע כדרך לגלות את המאת עובר תהליך של הפחתה (הוא מדבר לסטודנטים). הכי חשוב – המרצה מתחיל לקבל שכר. מרגע זה אפשר לדרוש ממנו דברים, אפשר לפטר אותו. עכשיו הוא תלוי בצרכי הפעילות המדעית כדי לקבל שכר. מי מקבל שכר? זה תלוי במזל! צריך לפרסם יותר מאמרים כדי לקבל משרת מרצה...

חזרה על מטלת הבית:

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת. גם לתתי פרקים כדאי לתת כותרת. כדאי לשים לב לאופן הפטאלי שבו וובר רואה את החיים באוניברסיטה. מעניין לחשוב, מאיפה הפטאליזם? למה הוא לא רוצה לשנות?