פסיכולוגיה של העצמי
/ איתן
בכר
שיעור 1 – 26.02.2013
דרישות הקורס
- המון עבודה
- קריאת מאמר ארוך שבועית – עד 40 עמודים באנגלית
- שתי הצעות לדיון ודיון בהן
- כל שבוע נצטרך להוריד מאמר ולהכין אותו
- לשבוע הבא יש לקרוא שני מאמרים: אחד של בקל "optimal gratification”– להכין לדיון בכיתה. להביא שתי הצעות לדיון. על ההצעות להיות אינטלגנטיות (להציג את ההבנה שלנו ולהסביר למה יש לנו קושי עם זה / להציג קישור לתיאוריות קודמות וכו'). מאמר שני של בייקר ובייקר – מאמר מבואי על פסיכולוגיה של העצמי. נותן מפה בסיסית טובה על הפסיכולוגיה של העצמי. לא יהיה על המאמר הזה דיון בכיתה (אלא אם מישהו רוצה במיוחד).
- מאמר פסיכואנליטי יש לקרוא פעמיים – והמהדרין שלוש. קריאה ראשונה היא קריאה רציפה של כל המאמר (חלק מהענפים תמיד יהיו לא מובנים, אבל כך לפחות כל העץ ישב לנו בראש. לפעמים חלק מהענפים לא חשובים לנו כבר – דיון בין הוגים שכבר לא רלוונטי וכו'). בקריאה השניה אפשר להכין נושאים לדיון. הקריאה השלישית היא לכיף :).
פסיכולוגיה של העצמי (שם
מלא – psychoanalytic self psychology) – פסיכולוגיה
שעוסקת בעצמי (למשל,
להבדיל מפסיכולוגיה של האגו).
הסלף – קוהוט קרא לו ____ -
משהו שהוא מעבר לאגו, סופר
אגו ואיד.
סלף בריא הוא a independent
center of initiative – בשביל זה על
הסלף להיות קוהסיבי, מתמיד
גם מעבר למצבי לחץ, יכול
לווסת רגשות קשים של דיכאון / תחושות
קשים בעייתיים. זו תחושת
הזהות המרכזית של האדם, מה
שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים
"אני אוהב / רוצה
/ וכו' משהו".
סלף לא בריא זקוק לפונקציות
שיופעלו עבורו חיצונית (מבין
רשימת הדברים שסלף חזק יכול לעשות).
הוא דקוק לכך שהזולת יתנהג
עבורו בself object- אובייקט
עצמי. דוגמא של וולף (ספר
מאד מומלץ מ-88, עשה קנוניזציה
טובה של קוהוט ושל הפסיכולוגיה של העצמי).
מהם יחסים של עצמי ואובייקט
עצמי? ילד יושב בסלון מעיף
כדור ושובר אגרטל. אם האמא
שותפה להישג הספורטיבי של זריקת כדור
גבוה וחזק היא נחויית עבורו כאובייקט-עצמי,
ולא כאובייקט נפרד, היא
ראתה את העולם דרך המשקפיים שלו. אם
היא כועסת על שבירת האגרטל היא נחווית
כאובייקט – כלומר כמי שדואג לעצמי שלו –
היא מתנהגת במרכז עצמאי של יוזמה – היא
מביטה על האירוע דרך האינטרסים שלה.
הציפיה שהזולת יתנהג כאובייקט
עצמי עבורי היא ציפיה נרקיסיסטית – אני
מצפה מהעולם שיתגייס ויפעל לפי האינטרסים
שלי ולא לפי האינטרסים שלו. ופה
מחדש קוהוט – נרקיסיזם היא לא תחנה בלתי
בשלה שיש לנטוש אותה ולעבור לאהבת אובייקט.
מה שכן חשבו הobject relationist
(וויניקוט, פרברן,
קליין...) אומרים
שבאינטואיציה חשבנו שנרקיסיזם זה לא יפה,
לא ראוי ובטח לא בוגר ובשל.
אדם בוגר צריך לנטוש את
הנרקיסיזם, שהוא, לפי
פרויד הפניית ליבידו אל העצמי - אוטו
ארוטוסיזם. התרומה הגדולה
של קוהוט היא לומר שהנרקיסיזם לעולם לא
ננטש. הוא מתפתח ומבשיל
מנרקיסיזם נואש ונרקיסיזם גמיש – התייחסות
של עצמי ואובייקט עצמי הדדיים ומתחלפים.
למשל, באינטראקציות
מסויימים עם בני זוג מתייחסים אל בן הזוג
כאובייקט-עצמי (פנאי,
תקציב, מין...)
ועושים את מה שבן הזוג רוצה.
אלו יחסים בריאים ותקינים
בתנאי שהם הדדיים, גמישים
ומתחלפים. לשם כך גם הציפיות
הנרקיסיסטיות צריכות להיות גמישות.
(אני צריך שבת הזוג שלי תהיה
שם בשבילי היום כאובייקט עצמי, אך
אם מסיבה מסויימת היא לא יכולה לעשות את
זה כרגע, אני לא אגיב בזעם
נרקיסיסטי מכלה/ התפרקות
פסיכוטית / דיכאון כבד,
אלא אגייס כוחות ואתמודד).
אנחנו מצפים מהאדם הבשל
שההיזקקות שלו לא תהיה היזקקות ארכאית
(כמו של תינוק) אך
כן מצפים שאדם כזה יהיה בעל ציפיות
נרקיסיסיטיות לעיתים מזולתו להיות אובייקט
– עצמי עבורו.
הפנמה ממירה – transmuting
internalization – הפונקציות של
הרגעה, של ביטחון עצמי הן
פונקציות שצריכות להיות אצל העצמי (חוץ
מרגעים מסויימים, גם אצל
עצמי בוגר וחזק). אלו
פונקציות של העצמי. אנחנו
מביטים על הילד כאילו הוא השאיל אותם אל
ההורה שלו, וכשהוא יתבגר
הוא ייקח אותן חזרה אל עצמו ויפעיל אותן.
וולף – יורש עצר צעיר מדי.
הנסיך בן 5 במונארכיה,
אבא – מלך מת. בפוטנציאל
הוא יודע כבר להיות מלך, אבל
בינתיים הוא משאיל את פונקציות המלכות
למחליפים שלו, וכשהוא
מתבגר הוא מפעיל את האומה שהופכת ל"מרכז
עצמאי של יוזמה". הילד
השאיל את הפונקציות להורה, אם
ההורה סיפק סביבה
אמפטית – מתי הילד ייקח את הפונקציות
לעצמו? כשהאמא תיכשל!
למשל – ילד צריך שיעסיקו אותו.
אם אמא (או
אבא!) לא יכולים לשחק איתו
[=כישלון אמפטי.
זו הגדרה אופרטיבית, לא
נורמטיבית!] לאבא כואב
הראש, אמא רוצה לקרוא עיתון
– אז אם שיחקו איתו מספיק אז תהיה הפנמה
ממירה – הוא כבר יודע קצת להעסיק את עצמו.
המאמאר של בקל עוסק בזה – מתי
כשל אמפטי הוא אופטימלי ומתי הוא קטסטרופלי.
קוהוט קורא לתחושה של הילד
תסכול אופטימלי – אם התסכול יהיה
גדול מדי לא תהיה הפנמה ממירה. אם
תמיד תהיה היענות מקסימלית לצרכיו ולא
יהיו כשלים אמפטיים לא תהיה צמיחה.
(קצת מקביל למושג של ויניקוט
של אם טובה דיה).
מה קוהוט יאמר על אנשים שרוצים
להיות אובייקט-עצמי בשביל
האחר לא מתוך הדדיות אלא מתוך אלטרואיזם,
רצון להיות טוב? קוהוט
יגיד – so be it.
עניין הסיפוק– עניין
מרכזי בפסיכולוגיה של העצמי. הרבה
חושבים שפסיכולוגיה של הצעמי אומרת שתפקיד
המטפל הוא לספק צרכים (למשל
– הצורך בהתפעלות) שלא
סופקו בילדות. זאת טעות.
מה שהסלף פסיכולוגיה אומרת
שכדי שהentity של עצמי מתפתח
מסיפוק (בעוד ישויות אחרות
– אגו, איד וכו' לא
נבנים מסיפוק. להפך –
הסופר אגו נבנה מתסכל – למשל, ההורה
שלא מספק את הדחפים האדיפליים של הילד
מהמין השני).
המזון הנרקיסיטי הראשון
שהילד צריך הוא מירורינג אמפטי-
התפעלות (מיוחס
לאם, אבל זה לא הכרחי)
– זה מזון נרקיסיטי חיוני,
סיפוק נרקיסיטי “אמא אומרת
שאני שר יפה”. היא מאשרת
את האומניפוטנטיות של הילד. בגלל
שאכן התעלו ממני הצורך הנרקיסיסטי הזה
יפחת, יתכנס ויהפוך לקוטב
בריא באישיות של אמביציות, שאיפות.
אם זה לא סופק (אתם
תראו את זה – ביצרות ספרות. או
במטופלים), הצורך הנרקיסיסטי
נשאר רעב, הוא נשאר ארכאי
ומוגזם וגם שביר, ואז נוצר
האם שאנחנו מכירים מהDSM עם
התנודות בין דימוי עצמי גרנדיוזי לדימוי
עצמי נחות. כאן בוודאי
שהמטופל (בן 40, המטפל
בן 25 נגיד) לא
מצפה שהמטפל יתפעל ממנו! הוא
ציפה את זה מאמא שלו כשהוא היה בןו שנתיים!
אתם לא age apropiate! אמפטיה
זה לא משהו חמים ונעים ודביק כזה, של
מטפל שאומר למטופל כמה הוא נחמד. קוהוט
זועם (במאמר) על
הפירוש הזה של הפסיכולוגיה של העצמי.
[שאלה לגבי ילדים – שם זה
כן תואם גיל להתפעל? איתן:
טיפול לא עובד כך. מטפל
לא אמור להיות אנטיפט, אבל
התפקיד שלו זה לא להחמיא. המשך
ההערה: (בסוף השיעור)
צריך להבדיל בין גורם קורטיבי,
טיפולי לפי התיאוריה לבין
פרמטר. פרמטר הוא כל דבר
שחורג מהכלים הקורטיביים (אמפטיה,
פירוש וכו'). פרמטר
לדוגמא – מטופל מגיע רטוב מהגשם,
המטפל לוקח לו את המעיל הרטוב
ומקרב אליו את התנור. מטופלים
רבים מתארים את זה כרגע טיפולי. לפי
המגשה פסיכואנליטית זה לא מהלך קורטיבי,
זה פרמטר. לגבי
ילדים הכלים הקורטיביים הם כמו שהגדרנו.
אבל אם מגיע ילד, אפילו
בין 12, ואומר – תראה איזה
ציור ציירתי, אז תגידו
“וואו, איזה ציור יפה!”
“וואו, איך
בעטת בכדור יפה וחזק!” לא
זה ירפא אותו לבד, אבל זה
צריך לקרות המון עם ילדים. פסיכואנליטיקאים
חשוכים של ראשית המאה לא היו אומרים שזה
יפה. הם היו אומרים “מה
גורם לך להביא לי מתנה היום?” “מה
גורם לך לרצות שאחמיא לך?” איתן
ממליץ לעשות זאת אם זה חוזר ונשנה.
ההבדל הוא שהפסיכואנליטיקאים
הראשוניים לא היו מחכים שהדבר ישנה כדי
לומר את זה]. אמפטיה מתבטאת
בכך שהמטפל הופך להיות זולת-עצמי
תוך ויתור על העצמי. למשל:
פציינטית שאמרה למטפלת שלה
שהשיפור שלה חל מאז להתחילה לכתוב את
הפירושים ביומן שלה, ושהוא
בזכותה ולא בזכות המטפלת. אם
המטפלת תאמר למטופלת "את
תחרותית" זה פירוש נכון
אבל רחוק-חוויה. זה
לא פירוש נבון לאדם פגוע נרקיסיסטית.
פירוש של אובייקט-עצמי
יהיה "כמה טוב שאת מרגישה
קומפטנטית בטיפול שלך את עצמך".
כאן המטפלת מוותר על הסובייקטיביות
שלה, על ה"אגרטל"
שלה. היא מסתכלת
דרך המשקפיים של הפציינטית ולא של עצמה.
זאת הפונקציה של התפעלות
מהפציינט. [הערה - שני
אנשים לא יכולים לשמש אובייקט-עצמי
אחד לשני במקביל]. אנשים
חושבים שלומר "אתה צודק,
זה באמת נורא קשה" – זה
לכל היותר הדהוד, זו לא
אמפטיה! אמפטיה היא ויתור
על העצמי שלי, התחברות
לזוית המאד ייחודית למטופל ואישור של
הזווית הזאת (של המטופל).
זה המקום ממנו האמא אומרת לילד
בין שנתיים שהוא שר יפה או מצייר יפה.
כל צופה מבחוץ יודע שזה לא כך!
היא משוכנעת שהשיר יפה (אם
היא משקרת זה לא יעבוד!) כי
היא מחוברת לזווית שלו. מתוך
מה שהוא מסוגל לו זה מדהים!
המזון הנרקיסיטי השני הוא
אידיאליזציה (מיוחס לאבא,
שוב- לא הכרחי)
“יש לי אבא גדול וחזק (ואני
חוסה בצילו”. המזון
הנרקיסיטי השלישי הוא twinship - “אני
ואבא עובדים ביחד בגינה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה