תרגול 8-10: על
דפים
תרגול
11 -
01.01.2013
קצת סדר בהגל -
על ודאות חושים.
הבחנה לוגית:
- משפט פרדיקציה – א' הוא יפה. למשפט הזה אין ערך אמת, אלא אם כן מציבים משהו בא'. 'יפה' הוא פרדיקט. מבחינה לוגית, הוא יכול לרוץ על אינסוף אפשרויות. לכן לפעמים קוריאם לנושא (=סובייקט = אינידיבידואל) מה שקבוע מכל הבחינות.
- פרדיקטים – יכול להיות שיש פרדיקט שבעולם האמפירי יש לו רק אובייקט אחד עליו הוא יכול לחול, אבל מבחינה לוגית יש בכל מקרה אינסוף אובייקטים עליהם הוא יכול לחול. למשל – אפיקורוס. מה זה? פרדיקט או שם פרטי? תלוי בהקשר. זה יכול להיות מושג (פרדיקט?), למשל כינוי למי שאינו מאמין באלוהים. במקרה זה אם נאמר על פלוני שהוא אפיקורוס אנחנו מתארים אותו באמצעות תכונה. מנגד, אפשר גם להתייחס לאפיקורוס, דמות ספציפית בהיסטוריה, ואז זה שם פרטי.
- שם פרטי – מלכת אנגליה, אני מכירה אותה באמצעות מושג (גם אם במקרה, מבחינה אמפירית הוא חל רק על דבר אחד, אך באופן לוגי – עקרוני המושג היה יכול לחול על הרבה דברים).
- שם יחיד – אליזבט השניה, הכרות באמצעות הצבעה, לא באמצעות מושג. השאלה היא האם אנחנו יכולים להכיר באמת דברים יחידים, באשר הם, לא באמצעות מושגים. זו שאלה שחוזרת לאריסטו – לעקרון האינדיבידואציה – איך אני מכיר את האינדיבידואל? הלשון שלנו, למשל, בעייתית בהקשר זה כי היא משתמשת במושגים.
הגל
אומר
בוודאות החושים ששם יחיד מבחינה לוגית
הוא סוג של פיקציה.
יש
אשליה שאנחנו יכולים להכיר את האינדיווידואל
באמצעות הסתכלות,
חוויה
ישירה,
אבל
זה כל הזמן מתגלגלים לאוניברסליות.
אנחנו
לא יכולים להכיר את האינדיווידואל מעבר
למושגים.
יש
גישה-
הגישה
הנאיבית -
שאומרת
שמה שבא קודם (לוגית
וכרונולוגית)
הוא
תפיסת האינידיווידואל,
מעבר
למושגים-
התפיסה
החושית.
יש
שחושבים ששם פרטי זה הכי עשיר,
הגל
מראה שזה להפך.
ועכשיו
מתחיל פה המהלך – אתה אומר "זה"?
אבל
גם זה "זה"?
כנ"ל
לגבי כאן וכנ"ל
לגבי עכשיו.
הגל
מראה שהאפרהנסיה לא קודמת לפרספציה – לא
אונטולוגית ולא אפיסטמולוגית.
הוא
מראה (?)
שאין
שום דבר מיוחד ב"זהיות"
(thisness). זה
נכון גם לגבי השפה.
השפה
מציבה לנו בעיה:
אני
רוצה לתאר חתיכת נייר.
היא
חיצונית לי?
היא
כאן?
היא
לבנה?
שום
דבר מזה לא ספציפי,
אנחנו
כל הזמן מתארים במושגים.
אני
מספיד מישהו -אבל
אני לא מגיע לאינדיוודואל.
האם
יש רק אדם אחד מקיים את הצירוף הספיציפי
של המושגים עליהם אני מדבר?
אולי
כן,
אולי
לא.
אבל
זאת שאלה אמפירית.
השפה
היא תמיד כללית.
(הדגמות
נהדרות על שירה.
תיאור
בדידות – יכול להיות יותר בנאלי "בדד,
אני
כה לבד,
הנר
כבה הלב נשבר"
ויכול
להיות יותר יחודי "חשבתי
שהבדידות היא שער והנה היא קיר"
בכל
מקרה אנחנו לא מתחמקים מהכלליות של השפה).
כל זה
יהיה הרבה יותר ברור כאשר נדבר בהקשר זה
על האני.
מה
קורה בשני הפרקים שאנחנו לא צריכים לקרוא
(כנראה??):
על
הפרצפיה -
wahrnehmung
(=מחזיק
כאמיתי)
--> perception
כאן עוברים לשלב הבא. א'
הוא יפה. יפה
זה אוניברסלי! א' הוא
לבן. שחור זה אוניברסלי!
וכו'. כל התכונות
מאפיינות (או לכל הפחות
ברמה הלוגית יכולות לאפיין) הרבה
מאד אובייקטים.
ה"גם"
גם הוא אוניברסלי, כי
עמדת הגם מניחה אחד, וכך
נאלצים לעבור למשהו שמקשר בינהם –
אונטולוגיה של פרדיקציה – יש משהו
שהפרדיקטים חלים אליהם, יש
מצע שמחזיק את כל הגמים האלה (ברקלי
– אם מניחים שיש משהו שנושא את כל התכונות
אבל אי אפשר להגיע אליו אז... זאת
בעיה).
הפרק השני שלא צריך – force
and understanding:
כאן עוזבים את האונטולוגיה
של הקומן סנס. וודאות חושים
ודבר ותכונות זה אונטולוגיה של הקומן
סנס. כא עוזבים את זה
ומניחים משהו שמעבר. המקבילה
של כח אז היא מכניקת הקוונטים היום.
הרבה מהתמונות שמצייר לנו
המדע אינן קומן סנסיות (למשל
– שרב החומר הוא ריק, מכניקת
הקוונטים, אסטרונומיה).
כאן נוצר עולם הפוף (לא
ברור למה הגל קוראים לא כך). אנחנו
מניחים איזה משהו מעבר שאנחנו לא מצליחים
לשים עליו את האצבע. יש
מעבר לעולם אחר – הפוך, מעל,
והגל מתאר אותו.
למה פתאום עוברים לתודעה
עצמית אחרי שדיברנו על אובייקטים?
יש מי שאומר שזה כדי לומר שכל
התפיסה של האובייקט תלויה בנו, אבל
אומרים שזה קנטיאני מדי.
אפשר להסביר שיש כאן מעבר
לנקודת מבט אחרת על העולם – לא מבט בו
הסובייקט צופה על העולם, מבט
שהוא בלתי תלוי בי. עוברים
למבט מעשי – הסובייקט כבר אינו בלתי תלוי
בעולם, הוא פעיל בו ויכול
לעשות כל מיני פעולות על אובייקטים.
...
מה יכול להפוך אותי
לאינדיבידואל?
בנקודה הקודמת איבדתי את
הצבעים, ששאני במבט מנותק
על העולם אין צבעים. עכשיו
החזרנו את הצבעים והשאלה חוזרת להיות
אותה שאלה – לא הצלחתי לומר על האובייקט
שהוא אינדיבידואל – כל הזמן הגעתי
לאוניברסלי. האם אני יכול
לומר על עצמי שאני אינידיבידואל?
אולי באופן אינטואיטבי?
לאאא!
תמיד נגיע לאוניברסליות.
איך עושים את זה? נראה
בהמשך, אבל קודם חשוב לומר
שלדבר הזה יש השלכות עצומות על תחומים
רבים – סוציולוגיה וכו'.
תשוקה היא כמו ודאות חושים.
מה מאפיין תשוקה? היא
הדבר הכי ראשוני שמאפיין אותנו (כבני
אדם?). נניח שאני מגדיר את
עצמי מעל ומעבר לכל המושגים באמצעות
תשוקה. מהי תשוקה?
(תשובות קצת חלשות בכיתה!
שוקולד, לישון...)
אני מוגדר על ידי הרצון שלי
למשהו שנמצא מחוץ לי, הרצון
שלי לצרוך אובייקט. יוצא
שמה שמגדיר אותי כאינדיווידואל הוא משהו
אחר שאני רוצה, משתוקק
אליו. יוצא משהו סתירתי
– אם אני כל הזמן רוצה לצרוך זה דורש כל
הזמן משהו חדש, אז
האינדיבידואליות שכל כך ניסיתי לשמור
עליה מגיעה שוב לאוניברליות.
דוגמא של קיריקור: נירון
קיסר שרף את רומא. למה?
כי נמאס לו. זה
היה אדם שיכל לעשות על מה שהוא רוצה.
הוא מימש את כל התשוקות שלו
ונהיה לו ממש משעמם. הוא
נהיה עבד לתשוקה שלו! בתשוקה
יש משהו שההגשמה שלה גורמת דווקא לאובדן
הזהות העצמי (מרקס קרה את
זה). אנחנו לא יכולים להגדיר
אינדיווידואליות בעזרת צריכה! קירקיגור
מתאר את נירון (פרדיגמה
ליכולת למלא את כל התשוקות) כאבוד
(?).
...
אין לי בכלל אני בלי להניח אני
אחר שרואה בי אני. האם כאן
זה נגמר? כאן זה מתחיל.
בסופו של דבר אין אינדיבידואליות
כמו שאנחנו חושבים. כל
המאה העשרים – מות הסובייקט וזה קשורים
לרעיון הזה.
אין פה מעבר הכרחי – אם אני
נישאר בעניין של סובייקטים ותשוקה ...
הוא רוצה הכרה ממך שאתה סובייקט
ואתה רוצה הרכרה מנו שאתה סובייקט.
היכולת לסכן את החיים מראה
שאנחנו לא רק אובייקטים. בלי
ההכרה לא יהיה בכלל סובייקט, לא
תהיה אינדיווידואליות. פה
המאבק הוא לא על תשוקה, אלא
על הכרה. השאלה – איך אני
גורם לאחר להכיר בי כסובייקט (לעהכירבי
כאובייקט זה קל, הוא יכול
להשתמש בי). במובן הזה העבד
הרבה יותר חופשי מהאדון.
המהלך (כדאי
לקרוא תחת ההבניה הזאת):
תשוקה (לא
מספיקה, שוללים אותה)
--> (הרצון להכרה) --> מאבק
לחיים ומוות(כל סובייקט
רוצה הרכה) --> המעבר מאדון
לעבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה