יום שני, 19 בנובמבר 2012

מגדר וחברה - שיעור 5


שיעור 5 – 19.11.2012

היא מביאה את מכתב הקצינות (“הארץ", שם, שם). דוגמא נהדרת לפמיניזם ליברלי ובכלל לכל מה שקורה במדינה הזאת. זהו פמיניזם שדורש השתתפות שווה לנשים במישור הציבורי. זה הגל השני של פמיניזם ליברלי.

על פמיניזם ליברלי (וולסטונקראפט, פרידן)-
  • תבונה – ההנחה של יכולת תבונית שטמונה בכל אדם ומבדילה בין נשים וחיות. כל אדם נולד עם יכולת לחשיבה רציונלית ולכן יש לו זכות לאוטונומיה, לחופש, להגשמה עצמית. וולסטונקראפט – הזכות להשכלה. העניין של הליברליזם בידע, נגישות של נשים לידע (פוקו – ידע זה כח) הוא קריטי באותה תקופה ועד היום.
  • הזכות למימוש עצמי – להגשים את האוטונומיה ולהתמרד נגד מנגנונים שמגבילים את החופש של היחיד.
  • אוטונומיה – היחיד הוא העומד במרכז החשיבה של הליברליזם.
  • הפרדוקס של הליברליזם – מימוש זכות של מישהו אחד תפגע בזכות של מישהו אחר. לעולם אין מספיק משאבים בחברה, ולכן האתגר של המדינה הוא לעצב סדר חברתי שימקסם את החופש של היחיד באופן שלא יפגע ברווחת הקהילה. איך מגבילים את הכח של המדינה? על ידי ההפרדה בין הציבורי והפרטי. המדינה רשאית להתערב בתחום הציבורי (צבא, משטרה...) אך לא בתחום הפרטי (משפחה). ההפרדה הזאת היא הפרדה מגדרית שמאותגרת על ידי החשיבה הפמיניסטית. בראש הדאגות של המדינה יש הדאגה לא להתערב בחיי האזרחים. בין התחומים הפרטי והציבורי יש הירארכיה ויחסי כח (גבר שוביניסט לאישה בשחור: “לכי לעשות שבת!” אישה בשחור (תמר): “אבל אני לא יודעת לבשל!” גבר כנ"ל: “אז תלכי לטפל בילדים שלך!” אישה כנ"ל: “אבל אין לי!” גבר מתוסכל: “זונה").

הביקורת על הפמיניזם הליברלי:
(הערה מתודית: נעים קדימה ואחורה על רצף הזמן כדי להכיר את הבסיס עליו חולקים ואליו מתייחסים).
  • ההגדרה של האדם כיצור תבוני היא תפיסה גברית (לא של גברים ביולוגיים, אלא תפיסה שמוסברת מתוך המיקום החברתי שלהם, מתוך הלגיטימציה שלהם להיות ולעסוק באותם תחומים שבחשיבה המודרנית דורשים חשיבה רציונלית, יכולת לקבל החלטות וכו'). עניין התבוניות / החשיבה הרציונלית כנחלה של גברים קשורה מאד למיקום של הגברים בזירה החברתית. כל זה קשור לזירה הציבורית ולציפיה מנשים שמבוטאת במשפט: “לכי לעשות שבת". התפיסה של האדם כאינדיווידואליסט עומדת מול תפיסות קולקטוויסטיות יותר.
  • כשאתן מדברות על תבונה ושוויון אתן שוכחות שני דברים מרכזיים: אתניות ומין. הביקורת הזאת שמה במרכז את ההקשר שמקנה לנו את הזהות שמגדיר את היכולות והמגבלות שלנו, שנעדר בחשיבה הזאת (וולסטונקראפט היא דוגמא מצויינת, פרידן מזכירה את זה במקצת – המשפחות מהפרברים שם האינדיוידואליות מגיעה למיצוי). אנחנו נולדים עם צבע עור שמגדיר את המיקום שלנו בחברה. הנראותכשלעצמה בשדה החברתי הוא מעבר לשאלות של תבונה וכו'. [יש קישור בין צבע עור למיניות וליצריות – כמו באמירה שלשחורים יש איבר מין גדול, והם לא יכולים לחשוב, ייצריים יותר]. אנחנו לא נולדים שווים מהרבה בחינות – גזעית, לאומית, ולא רק מינית. אלו מאפיינים שקשורים בנגישות לידע. העניין שאנחנו לא נולדים שווים הוא מרכזי בביקורת. “השמים הם הגבול" וכל האתוס האמריקאי הזה זה שקר מוחלט. יש את עניין החקיקה – שווים בפני החוק, הפמיניזם תרם לזה הרבה אבל זה עדיין לא לגמרי עובד. יש נרטיב מאד חזק כזה במדינות המערביות. הטענה היא שגם בית המשפט מושפע מנורמות מערביות-גבריות, וזה בולט במיוחד במשפטים בנושאים כמו רצח על כבוד משפחה, אינוס נשים. שוק העבודה בנוי על היגיון גברי. הנורמה הגברית היא נורמה אוניברסלית, נטולה קטגוריות. בשיעור הראשון דיברנו על זה שהפמיניזם כבר לא מדבר על קטגוריה אחת בלי ההצטלבויות שלה (אישה-זקנה-יהודיה-משכילה...). בשביל להבין את החיים החברתיים ואת המיקומים של קבוצות שונות צריך לקחת בחשבון מכלול של קטגוירות. זוהי ההצטלבות שחסרה בחשיבה הליברלית, שטוען לאוניברסליות, וכתוצאה מהפמיניזם הזה נוצרה החשיבה על ההצטלבויות. יש לכך השלכות מחקריות.
  • התיאוריה הליברלית שנשים צריכות להתאים את עצמן לנורמות הגבריות על מנת לקבל שוויון. (פרידן). מכאן נכנסים לשאלות כמו על העדפה מתקנת. בכיוון בכל הביקורת הוא שהפמיניזם הליברלי בנוי לפי מודל גברי (טייסות צבאיות).

וולסטונקראפט – דגש גדול על השכלה. סוף המאה ה18 – אישה צוברת השכלה כדי להשתמש בה בבית.
בטי פרידן – שנות ה50-60. עסקה בחיי הנשים בפרברים, במשמעות של רכישת השכלה שאין בה שימוש מבחינת הפסיכולוגיה של האישה. היא מדברת על דפרסיה קולקטיבית של נשים שרכשו השכלה מאד גבוהה ואז עברו לגור בפרברים עם מלא ילדים ואוטו יפה. סיבנו לנשים את הראש שהייעוד שלהן הוא לשבת בבית ולתפור, לקשט את הבית וזה. החשיבות הענקית שלה היא בכך שהיא עלתה על מלנכוליה קולקטיבית של נשים שיש להן משאבים שהן לא משתמשות בהם.

סאבא מחמוד:
היא יוצאת כנגד הפמיניזם הליברלי בכך שהיא מעמידה במרכז את ההקשר. הפמיניזם הליברלי האוניברסלי מניח הנחות כלל חברתיות לגבי האדם והחברה. היא אומרת שהפמיניזם הליברלי צמח בחברות מערביות, ואחת הטעויות התיאורטיות שלו היא בכך שהוא מניח הנחות כלליות על אדם, חברה ותרבות בלי להבין את ההקשר הכלכלי, תרבותי ופוליטי של חברות אחרות. היא מערערת על האוניברסליות.
על האג'נסי – היא אומרת שהאג'נסי שרגילים לחשוב עליו היא פעולה על הסדר החברתי – בד"כ התנגדות, חתרנות, שינוי. האמירה היא שכיצורים אנושיים אנחנו פועלים על הסדר החברתי. אבל, היא אומרת, המושג של אג'נסי מניח סוג של הזדמנות לפעולה אנושית שאיננו רלוונטי להרבה חברות בעולם. היא אומרת שאפשר להיות אג'ננטים גם בדרך אחר – של התמודדות. אג'נסי יכולה להיות גם פעולה בתוך יחסי כפיפות, עם דגש על פעולה על העצמי, שהופכת את הסבל לנסבל יותר. זה האג'נסי שמתאפשר בתנאים של משטר פטריארכלי. אין כאן יציאה בסגנון מערבי כנגד הסדר החברתי הפטריארכלי (כי זה לא אפשרי!) אלא לפעול במסגרתו. במקרה של קבוצות הנשים במצרים – דרך לימוד, דרך חוויה חדשה של קיום, שכבר איננה חוויה של כפיפות אלא חוויה של היותי אחרת בסדר החברתי.
מה שמעניין אותה הוא האופן בו התשוקה והרצון הופכים לפעולה (במקרה זה הלימוד) בתוך הקשר היסטורי חברתי. היא עוסקת בפרפורמנס של המידות הטובות. אין פה שאלה של הצדקה (נשים ימשיכו להיות מרוצות בתוך הסגד הפטריארכלי) אלא של התבוננות חדשה על מה שקורה.
היא מדברת על איך תודעה כפופה ומשוחררת יכולים לדון יחד.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה