יום שלישי, 12 ביוני 2012

פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 13: אינטגרציה



שיעור 13 – 12.06.2012
אינטרגרציה בין הגישות

נעשה את האינטגרציה דרך שלוש שאלות + הקדמה על פרויד.
השאלות:
  1. האתגר ההתפתחותי
  2. הגורם המרפא
  3. בעיות


כל גישה נותנת תשובה למה מבדיל בין בריאות ופתולוגיה בהתפתחות. לכל גישה תפיסה התפתחותית, מתוכה נובעת תיאוריה טיפולית וטכניקה טיפולית (הגורם המרפא).
לכל גישה יש מגבלות מסויימות, וכל מיני גישות עונות על כל מיני אתגרים של גישות קודמות.
הערה: בטבלה ציינתי בקווים כאלה (-) דברים שנאמרו בכיתה, ואני לא בטוחה אם הם נכונים.




פרויד - פיתוי
פרויד- מיניות
קליין
ויניקוט
קוהוט
התייחסותיים
אתגר התפתחותי
טראומה (מינית/אובדן/אשמה) שהתכנים שלה מודחקים ללא מודע. מאוחר יותר יש ביטוי של הזיכרונות מהלא מודע באמצעות הסימפטומים.
אדיפוס - פרויד מתאר עולם ילדי מלא ביצרים, (מיניים, ואז הוא הוסיף אלימים), אדיפוס מייצג את שיא הקונפליקט של היצרים האלה. הצורה בה התסביך האדיפלי נפתר היא ייצוג סימבולי לכל ההתפתחות המינית בילדות. התסביך האדיפלי נמצא בפנטזיה אצל כל אחד, וכמו הטראומה-אם הוא לא נפתר בילדות הוא חוזר מאוחר יותר. נוצרת בעיה כאשר המטופל ממשיך לחיות את הקונפליקט האדיפלי.
תינוק נולד עם יצרי חיים ומוות שמכוונים כלפי האובייקטים הראשוניים – זה יוצר חרדה עצומה, בלתי ניתנת לעיכול שהתינוק ישמיד את האובייקט הטוב. אחת הדרכים להתמודד היא פיצול. האתגר ההתפתחותי הוא אינטגרציה.
האתגר ההתפתחותי הוא לא רק של הילד – הוא גם של האם.
האתגר של התינוק הוא שימור הפנטזיה האומניפוטנטית- חוויה של אומניפוטנטיות סובייקטיבית.
על האם להיענות בצורה פחות ממושלמת, כדי לאפשר לילד לגלות את הצרכים האמיתיים שלו, ומצד שני – אם האם יותר מדי לא נענית, יתפתח עצמי כוזב.
אם אין סביבה שמספקת צרכים התפתחותיים, לא יווצר בכלל עצמי – יהיה ריק (אצל קוהוט העצמי האמיתי יסתתר, כאן זה לא יהיה). הצרכים – אידיאליזציה ומירורינג. הזולתעצמי (שעושה אידיאליזציה ומירורינג) מתקיים בתוך הקשר מאד מסויים – המטריצה האמפטית.
לשמור גם על הנפרדות וגם על הקשר – על האחר כמישהו שמכיר בי אבל אחר ממני.

- - -

מענה לקשיים של גישות קודמות: גישה ששוברת תפיסה של הבדל מהותי בין מטפל למטופל – גם המטפל הוא סובייקט, לטוב ולרע. הוא אינו יכול להשעות את עצמו, חד צדדית (לרע), ומצד שני – יש משמעות להיותו של המטפל סובייקט (לטוב).
הגורם המרפא
אבריאקציה – שחרור אנרגיה נפשית (זו שמחזיקה את הזיכרונות מודחקים ולכן לא פנויה לעסוק במשימות של חיים בוגרים).
תובנה – אפשר להיות מודע מחדש לזיכרון שהודחק, ולהתמודד עם המציאות, כולל העבר (בדרך שאינה הדחקה).
על המטופל להעלות למודעות את הקונפליקט האדיפלי המודחק, ולקבל אותו. איך? באמצעות פירושים של התסביך האדיפלי.
--
התיאוריה היא תחליף לתיאוריית הטראומה, אך אין כאן האשמה של המטופל
הבריאות על פי קליין היא לא אינטגרציה (עמדה דפרסיבית) אלא תנועה מתמדת בין העמדות. זה כי המציאות לעולם לא זהה למה שהפנמו, ולכן יש צורך לפצל כל פעם מחדש, ואז לאחד מחדש – 'לעדכן את האובייקטים הפנימיים' כתגובה לאתגרים חדשים של המציאות הפנימית.
על המטופל להביא את האומניפוטנטיות הסובייקטיבית- העצמי האמיתי שלו לידי ביטוי.
השלמה של משהו שהיה חסר במהלך ההתפתחות – שבגללו לא התפתח עצמי, אלא יש רק עצמי גרעיני (?) והגנות. הריפוי הוא בכמה שלבים: ניסיון לכונן מחדש מטריצה אמפטית, ובתוכה לבנות מבני עצמי שההתפתחות שלהם לא התחילה כלל או נעצרה, באמצעות זולתעצמי מראה וזולת עצמי מואדר, שבונים שני קטבים בעצמי.
ביקורת על תיאוריות קודמות:
- יש דברים שאי אפשר לרפא (הרגרסיה של ויניקוט לא תמיד אפשרי) יש מבני עצמי מפצים.
-הפירוש לא אפשרי בשלב ראשוני של הטיפול.
העצמי נבנה בתוך אינטראקציה. ההנחה היא שמטופלים צמאים למישהו אחר מהם שיכיר בהם. הם לא מחפשים מראה לעצמם, אלא הכרה שלהם שיש אחר שנמצא בחדר ומוכן להכיר בהם. הסובייקט נבנה מתוך הכרה באחרות של האחרובכך שלמרות האחרות הזאת הוא מכיר בי.
בעיות
התנגדות – אסוציאציות חופשיות לא באו בקלות. הטראומה עצמה לא מספיקה כדי להסביר את הסימפטום. הקתרזיס לא מספיק – סימפטומים לא נעלמים אלא חוזרים ב'גלגול אחר', בזירה אחרת (ההריון ההיסטרי של אנה או). נראה שיש מקור אחר, קדום יותר מאשר הטראומה שהסימפטום חשף. המקור הזה הוא הדחפים המיניים, שמופיעים בילדות (וזה מוביל לפגיעות לטראומה, ולתיאוריה הבאה).
קליין: יש דברים חשובים שקורים עוד לפני השלב האדיפלי.
אצל קליין המיניות הילדית מוקדמת עוד יותר מפרויד – היא כבר בשלב הינקותי. קליין מתאה את התשוקה של הילד להפריד בין ההורים בגילאים צעירים יותר – ולזה קליין קוראת הפנטזיה הלא מודעת. הדחפים אצל קליין שונים – אצל פרויד האדם הוא יצור דחפי לפני הכל, אצלה...
אין התייחסות לסביבה החיצונית.
תפיסה שיוצרת דטרמינזם - ההתפתחות היא ממקום של שני דחפים, שיש קונסטיטוציה שקובעת יחס מולד בינהם, שאי אפשר לשנות הרבה.
על שתי הבעיות האלה ויניקוט מנסה לענות.
משהו מעורפל.
אמירות כמו 'רק עכשיו, אחרי 40 שנה, התחלת לחיות' – זה קצת לא שיטתי, לא מספק כלים למטפלים שאינם ויניקוט. לתפיסה של העצמי האמיתי יש נטיה ליפול להשטחה קצת רומנטית, קרי: אותנטי=לגיטימי ולהפך, זו תפיסה שקצת מפספסת את הסביבה החיצונית, ובעיקר את האם.
- המטפל אינו יכול להשאיל את העצמי שלו בצורה שהמטופל יכול לעשות בה שימוש, הוא אינו יכול להשעות את עצמו.
- פער בין המטפל לבין המטופל, גם אם אינו מתבטא הדיאגנוזה (קוהוט פירק את המשמעות של דיאגנוזה).
-




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה