פילוסופיה של המדע - שיעור 12: הבניה חברתית

שיעור 12 – 14.06.2012

מבוא

בהמשך נלמד על ההבניה החברתית ונעמוד על הדמיון והשוני בין הגישות. יש גישות שונות מאד משל לתור, אבל אחרי שמבינים את לתור קל יותר להבין אותן. כך גם בתכנית החזקה – יש גישות רבות וויכוחים עזים בינהן (“כדרכם של ויכוחים בתוך המשפחה").

“מדע ודימוי חברתי" – כותרת הספר. דימוי, בהקשר, הוא מנוגד למציאות – הדברים אינם כפי שהם נראים. הדימוי מתגלה תוך כדי אינטראקציות חברתיות. המושג של דימוי אמור להדגיש את ההבדל הגדול בין הגישה בספר לבין גישות קודמות. נרצה לראות את הדמיון וההבדל בין הדימוי בגישתו של בלור לבין דימוי מקביל שיופיע בהבניה החברתית.

שתי הגישות האלה שונות מאד מהגישות האפיסטמולוגיות המסורתיות בהן עסקנו רב הקורס (תצפיות ותיאוריות) ששייכות לאפיסטמולוגיה מסורתית – ולפעמים המדע הוא רק קייס סטאדי עליו מדגימים רעיונות כלליים באפיסטמולוגיה. לעומת זאת, הגישות של בלור וההבניה החברתית בוחנות את המדע – הוא מושא החקירה שלהן. גם כאן אפשר להכליל את המהלך לדברים אחרים, מעבר למדע – אך נקודת ההתחלה היא ההתמודדות עם המדע. הסיבה לכך היא שהמדע הוא המקרה הקשה ביותר עבור הגישות האלה (לעומת תחומים אחרים, 'רכים' יותר, של ידע, איתם קל יותר להתמודד). יש להבין שבכלים של התכנית החזקה אפשר לנתח גם תחומי ידע לא מדעיים. אנחנו ניישם את הדברים על ידע מדעי – כי זה קייס סטאדי קשה וכי זה נושא הדיון שלנו.

נקודה למחשבה: החיבור לתחילתו של הקורס (נעשה אותו בשיעור האחרון). כבר היום חשוב להיזכר בשני מושגים עליהם דיברנו בהתחלה:

1. רציונליות (אינסטרומנטלית) – אם המטרה שלנו היא מטרה אפיסטמית – להסביר, לתאר, לחזות – אז האמצעים יהיו אלה שהומלצו על ידי גישות הנאורות במובן הרחב של המילה (לגשת לניסיונו ותבונותו של הפרט).
2. רעיון הנאורות – בדיון בציפיה מהמדע ובאכזבה מהמדע התחלנו בנאורות – ההתמקדות באדם הפרטי המסתמך על ניסיונו ותבונותו כמקור ידע. הקריטריון הזה לידיעה התחבר אצלנו לנורמה של רציונליות.

במהלך הקורס נתקלנו בקשיים ברעיונות האלה. יש כאן מסגרת דיון של רציונליות ומטרות המדע, במסגרת זו עסקנו בקשר בין ראיות ותיאוריה, וכל זה שייך לאפיסטמולוגיה. במעבר משיוט לתיאור, היומרה היא לעזוב את התחום הנורמטיבי, ואז המושג של רציונליות יועמד בסימן שאלה – האם אנחנו חורגים מהמסגרת ומתחילים לעשות משהו אחר או שאנחנו עדיין באותה מסגרת?

אנחנו עוסקים בחלק ד' – משיפוט לתיאור. קון מהווה שלב מעבר ואפשר לראות זאת גם בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו (הנסיגה שלו מהקריאה המהפכנית של הספר שלו).

הערות אחרונות על התכנית החזקה

דיברנו על הגישה החלשה – הסוציולוגיה הקלסית שרואה את תפקידה בזיהוי מאפיינים חברתיים שמונעים או מסייעים למדענים להשיג את המטרות ... הוא לא בוחן את הנורמות לקבלתן או את תוכנן של התיאוריות המדעיות.

בשני אלה נבדלת התכנית החזקה – הסוציולוגים החדשים בודקים את הכל בכלים סוציולוגיים – הם אינם מתחמים את עצמם לפי הגבולות שהניחו האפיסטמולוגים. במובן הזה, של הרחבת תחומי החקירה הלגיטימיים, התכנית חזקה. גם מושגי הידע, שקודם הוסברו במונחים אפיסטמולוגיים, מוסברים עכשיו בכלים סוציולוגיים. המטרה היא שהסוציולוגיה תחליף את האפיסטמולוגיה.

כל החוקרים הסוציולוגיים (של התכנית החזקה?) מסכימים לעקרונות אי משוא פנים וסימטריה – האמנות שקריות ואמיתיות כאחד טעונות הסבר (אי משוא פנים), והכל דורש הסבר מאותו סוג (סימטריה). השאלה היא מהו סוג ההסבר הזה:

• בלור דורש הסבר סיבתי לאורך כל הדרך, וההסברים הסיבתיים הם בד"כ סוציולוגיים, כי המושגים שלנו, לתפיסתו, מתעצבים בהקשר מדעי ולכן בהקשר כזה יש להסביר אותם.
• אחרים חושבים אחרת (הסברים סיבתיים מסוג אחר או הסברים לא סיבתיים?).

יש הבדלים בעיקרון הרפלקסיביות – בלור רואה את עצמו כפוף אליו, וקולינס, למשל – מאחר שעבורו העקרונות הם מתודולוגיים, לא רואה את עצמו כפוף לכלים סוציולוגיים (הוא לא מחייב את עצמו להחזיק מראה בזמן שהוא מבצע את המחקר, הוא לא מתנגד למחקר סוציולוגי של אחרים על התיאוריות שלו).

אבל כולם מספרים באותה צורה – על האופן האישי-חברתי בו הגיעו לגילוי מדעי. בלור יספר סיפור כזה גם על התגליות הסוציולוגיות שלו.

ביקורות שמעורר עיקרון הרפלקסיביות (דיברנו על זה שיעור שעבר):

• לאור עיקרון הרפלקסיביות הסוציולוגיה מיותר או בלתי אפשרית. בלור: אפשר להשתמש בתיאוריה סוציולוגית לפני שמבינים אותה (?).
• יש בעיקרון הטלת דופי עצמי – אם כל מה שיש לסוציולוגים לספר על חקירה מדעית הוא הסיפור האישי – חברתי של המדען, אז הם בעצם לא מספרים על הגילוי – הם מספרים רק רכילות על הגילוי המדעי. אין התייחסות לתוכן של הגילוי. באותו אופן, כאשר הסוציולוג מפנה את החקירה כלפיו החקירה לא תספר לנו על תוכנה של התיאוריה, אלא רק רכילות על מי שפיתח אותה. בלור, כשהוא מתייחס לביקורת הזאת, אומר שהרעיון הזה נטוע בגישה הישנה לסוציולוגיה. מי שאומר שזאת רכילות בעצם אומר שהסוציולוגיה יכולה לדבר רק על פגמים בידע המדעי. הוא מבקש ללכת איתו עד הסוף – כאשר הוא מדבר על התהליך של הגילוי המדעי הוא מספר את כל מה שאפשר לספר על הגילוי. כאשר הוא מספר על הביוגרפיה של איינשטיים הוא מספר את כל מה שאפשר. לחשוב שאפשר לדבר על התיאוריה עצמה ללא ההקשר שלה זו אשליה. זה לחשוב שיש נקודת ארכימדס – נקודת משען חיצונית על המכלול. בלור אומר שאין נקודה כזאת ביחס למדע, ממנה אפשר להתבונן על התיאוריות מבחוץ. הוא אומר – כשאני נכנס למעבדה ורואה מדען יושב ומקליד – אני לא רואה אמת. על מה שאני רואה הוא אדם שיושב ומקליד. בלור מקבל את הקביעה אך טוען שזו לא ביקורת – זאת המציאות.

קולינס, שכן לגישה, דוחה את עיקרון הרפלקסיביות, משום שהוא סבור שאפשר לומר על טענות שהן אמיתיות ושקריות כשלעצמן. הוא חושב שכשהוא מספר על הסיפור הסוציולוגי של תגלית מדעית הוא מספר את האמת על אותה פרשה. בלור יאמר לו – קולינס, כשאתה מספר על הסוציולוגיה של גילוי מדעי עליך לספר גם על הביוגרפיה שלך, איך הגעת לגילוי הסוציולוגי. קלינס יאמר שלא – הוא לא צריך לעשות את זה, כי הוא מספר את האמת. לדעתו, אדם יכול לקבוע על פי הנורמות של תחומות אם טענה היא אמיתית או שקרית. סוציולוג יכול להאמין לאיינשטיין, ולחשוב לתורת היחסות אמיתית, אבל כשחוקרים את הגילוי של איינשטיין צריך לנתק את זה להתרכז רק בעובדות הסוצוילוגיות. (זה בגלל עיקרון הסימטריה ואי משוא פנים). מונחים כמו אמת ורציונליות לא יכולים להיות בחקירה הסוציולוגית.

המטרות שונות:

בלור – מניע מרכזי הוא מוניזם מטורליסטי

קולינס – נקודת מבט מתודולוגית של הסוציולוג החוקר.

עוד ביקורת – כשמעיינים בספרות שנוצרה מיישום הפרוגרמה, רואים שהסיפור לא קונקלוסיבי – הטענה היא שהסיפורים לא מובילים באופן סיבתי משכנע וסגור לתוצאות הספציופיות: שום דבר מהביוגרפיה של איינשטיין לא ינביע את תורת היחסות. הטענה היא שהתיאוריות לא שלמות ומספיקות. זה לא כי חסר בהם פרטים, אלא כי יש משהו לא מספק בסיפור הסיבתי הזה.

חלק מהחוקרים של התכנית החזקה מגיבים בהכחשת הביקורת. יחד עם זאת הם מסכימים שלפעמים יש פער קטן בסיפור שלא מסביר הכל (יש פרט קטן בסיפור של תורת היחסות שלא סגור...) גם החורים האלה הם בעיות – כי הסיפור אמור להיות סיבתי מלא.

התשובות:

• קולינס – מוכן לדבר פה ושם על אמת ושקר, שיקול דעת, רציונליות. לכן, כשנוצר הפער קולינס מסכים לסטות מהפרוגרמה הסיבתית ולומר שפה יש למדענים שיקול דעת. שם הם בוחרים. איך? יש אפיסטמולוגיה.
• בלור – רוצה סיפור סיבתי, שאינו יכול לכלול שיקול דעת, שהוא דבר נורמטיבי, טליאולוגי. לכן, כאשר מדענים ניצבים בפני הכרעה בלור אומר שמה שקובע זה אקראיות. אקראיות היא קוהרנטית בסיפור סיבתי. כך בלור נשאר עם המוניזם הנטורליסטי (כי הוא לא יכול לומר – 'הוא בחר בזה כי זה טוב יותר' – טוב יותר זה מונח נורמטיבי).

באיזה מובן הפרוגרמה של בלור אכן מחליפה את האפיסטמולוגיה?

כמה תשובות שהוצעו:

• מצד אנשים שנשארים נטועים באפיסטמולוגיה אבל מודעים לחומרתה של תת ההקיבעות (אישוש, ריעוע...) - לפי הגישה הזאת תיאור סוציולוגי משלים את התמונה: אנחנו בוחנים תיאוריה על סמך תצפיות, מנסים לאושש אבל הבחירה בין התיאוריות היא משיקולים אישיים / חברתיים, משום שאין כלי אחר. כלומר, הסוציולוגיה משפיעה על המדע במובן של סגירת הפער שאי אפשר לסגור בדרכים המקובלות (תמונת ראי של קולינס – שגורס שהכל נקבע סוציולוגית, ואת הפערים מסבירים בשיקול דעת).
• תפיסה לפיה אין סתירה בין הגישות: ההסתכלות המדע כפרוייקט רציונלי היא בחינת המדע מפרספקטיבה נורמטיבית (האם המדע אכן רציונלי?). מפרספקטיבה סיבתית בודקים מהם הסיבות שהביאו לפעילות מדעית כזאת ולא אחרת. אלו שתי פרספקטיבות משלימות, אחת שיפוטית ואחת מתארת, והן לא סותרות. יתכן שמדענים עשו מה שעשו בגלל סיבות, אבל אפשר לשאול האם מה שהם עשו כבר רציונלי. התיאור הסיבתי של המניעים הרציונמליים הוא המקום בו נכנס בלור, שלא מסכים ואומר שאם מתארים מניעים רציונליים בתיאור סיבתי חייבים להסיק שסוציולוגיה מחליפה אפיסטמולוגיה. למה? כי במונחים סוציולוגיים מסבירים הכל – גם את מה שמדענים עושים בפועל, וגם את האופן בו שופטים את המניעים. נשאל מדען למה הוא עושה משהו, הוא יתאר נורמות (לוגיות, רציונליות). סוציולוגים יסבירו את התהליך הסיבתי בו המדענים אימצו את הנורמות – ואז הנורמות מאבדות את המעמד הנורמטיבי שלהן. הן הופכות להיות סתם תוצר של תהליך אבולוציוני / סוציולוגי. כך בלור מרוקן את הנורמות מתוכנן. זאת סיבת העומק לטענה של בלור שעל סוציולוגי להחליף את האפיסטמולוגיה – כי גם הנורמות לשיפוט תיאוריות (עקרונות העל, כביכול) הן תופעת טבע, שיש להסביר במונחים סיבתיים. לנורמות אין מעמד על-טבעי. הפעלת הנורמות האפיסטמולוגיות היא סתם משחק, כי גם הן מוסברות במסגרת גישה סיבתית. זאת הרדיוקליות העמוקה של בלור, שמביאה אותו לרלטיביזם עמוק, שמעורר את חמת המתנגדים. הרלטיביזם של בלור שיוצא מהנטורליזם שלו (הכל טבע) הוא רלטיביזם רדיקלי. (“אני מעדיפה גלידה מוקה על וניל, וגם חושבת שתורת היחסות נכונה". לדעתי = לטעמי).

אחת הביקורת החשובות שמופנות לבלור – הוא עצמו מנמק את עמדתו. אבל בלור יענה שהנימוק זה משהו שקורה בנוירונים שלו, ואם זה משפיע על הנוירונים שלנו כפי שזה משפיע, זה מספיק. כח שכנוע זה דבר עובדתי – האמנה צריכה להיות קרדבילית ולא רציונלית. כשיאמרו לבלור – אבל אתה לא יכול לומר שאתה צודק, הוא יאמר – נכון – זאת עמדתי. הביקורת שלכם היא תיאור של עמדתי ולא ביקורת.

פרק 15 – הבנייה חברתית של עובדות מדעיות

סברת האובייקטיוביות – יש לנו יסוד סביר להאמין שהעובדות שמתואורת על ידי המדע הן אובייקטיביות (יש דנ"א – ילדים דומים להוריהם בגללו, יש אטומים ויש להם מבנה כמו שמתואר על ידי הפיזיקה – ולכן פצצות האטום פועלות וכו'). אינננו שוכחים שהמדע יכול לטעות, אבל הסברה האינטואיטיבית היא שיש משהו אובייקטיבי בתיאוריות האלה.

רובינו בסה"כ מסתובבים עם הסברה הזאת.

השאלות ביחס לסברת האובייקטיביות הן:

1. האם היא מוצדקת?
2. כיצד היא נוצרה?

בקורס אנחנו רואים 3 סוגים של תשובות לשאלות האלה:

1. תשובה אפיסטמולוגית – סברת האובייקטיביות מוצדקת (כאשר מקיימים את הקריטריונים של רציונליות). זה לא אומר שהטענות אמיתיות, אבל יש יסוד סביר להאמין שכן. העובדה שהאמנות מוצדקות היא הסיבה שאנחנו מאמינים בהם (תשובה חיובית לשאלה הראשונה היא ההסבר לשניה).
2. תשובה הגישה של ההבניה החברתית – כיוון ההסבר הפוך מזה של האפיסטמולוגיה. נבדוק קודם איך נוצרה הסברה, איך נוצר הרושם של האובייקטיביות של הטענות המדעיות, ובמובחן מזה נבדוק האם היא מוצדקת. ההסבר להאופן היווצרותושל הרושם של האובייקטיביות מוביל למסקנה שהסברה לא מוצדקת. הם מסבירים באופן מסויים למה אנחנו מאמינים שהסברות אובייקטיביות (בלי להייחס לתוכן של ההאמנות, שלא כמו הגישה הסוציולוגית). אופן ההסבר מוביל למסקנה שהרושם מוטעה – אין יסוד סביר להאמים שהעובדות שמתוארות על ידי המדע אובייקטיביות. יתר על כן, ההסבר מסביר את מקורה של הטעות – איך נוצר הרושם בכל זאת, למרות שהוא לא נכון.

כשאנחנו עוסקים בסברת האובייקטיביות ושואלים על עובדות אנחנו נוטים לחשוב שברור מהי עובדה, אבל יש להיכנס לדיון בהגדרת העובדה.

עובדה – מילה שיש לה פירושים שונים בהקשרים שונים.

בהקשר של הבניה חברתית של עובדות מדעיות: ברגר ולוקמן כתבו על הבניה חברתית של עובדות חברתיות. העובדה, היא מצב עניינים שקימו וטיבו איננו תלוי בהאמנה של פרט זה או אחר. (עובדה / מציאות, תלוי בתרגום). הם מבחינים בין "עובדה" – שהיא האמנה שלנו בדבר עובדה, עניין סובייקטיבי, לעומת עובדה (ללא מרכאות) שהיא עובדה בעולם. הם מדברים על העולם החברתי, שמורכב ממוסדות חברתיים כמו כסף, נישואים, ג'נדר, גזע – מושגים שקיומם הוא אפיון של חברה, של אספקט או מקטע של חברה. לפי מה שאומרים ברגר ולוקמן המושגים האלה הם עובדות שנבנות באופן חברתי. מה פירוש? בחברה שאנו חיים בה היום יש מובן למושגים החברתיים – למשל כסף: אנחנו יודעים מהו ומה אפשר לעשות איתו. אם נחליט למרוד במושג הזה ולא להשתמש יותר בכסף או להתייחס למשמעותו, זה לא יעלים את העובדה – אנשים סביבנו ימשיכו להתייחס לזה ככסף (אם ניקח דברים מאנשים בלי לתת להם את הניירות הם ירביצו לנו!). כנ"ל לגבי ג'נדר – גם אם נכחיש שיש דבר כזה – שאנשים נולדים עם ג'נדר, ונחליט לשחק על המנעד – נאתגר את המושג, האתגור של המושג יהיה על רקע של המושג הקיים, ואנשים יתייחסו אלינו במונחים של המושג הקיים. גם אם נכחיש את האובייקטיביות של ג'נדר נמשיך לחיות בחברה שהמושג קיים בה. גזע – יש מחקרים די משכנעים שמסקנתם שאין קורולציה בין גזע כפי שאנחנו תופסים אותו ודנ"א. הקביעה הזאת לא מעלימה את מושג הגזע – הוא ימשיך להתקיים בחברה.

ובכל זאת – מדובר רק בקונוונציות. זה נשמע גמיש, אך למושגים המופשטים האלה יש קיום מאד חזק. במובן הזה המושגים האלה הם עובדות חברתיות. עובדות חברתיות יכולות להשתנות – ובהיסטוריה של המוסדות החברתיים קרו דברים כאלה. אם יש מסה קריטית של אנשים שמפסיקים לקבל קונוונציות מסויימות המוסד החברתי יפסיק להתקיים. (אפשר לדמיין עולם ללא כסף – אבל צריך שמספיק אנשים ישתפו פעולה כדי שזה יקרה). יש עובדות חברתיות – אבל יש להם ביוגרפיה – הן נולדות ויוכולות למות. את התהליך הביוגרפי הזה של היווצרות והיעלמות עובדות חברתיות הסוציולוגיה יכולה לתאר. אבל כשהעובדה קיימת היא עובדה קיימת – אי אפשר להתעלם ממנה. במובן הזה היא עובדה לא פחות מכח המשיכה – לא תלויה בנו.

הבניה חברתית של עובדות מדעיות היא הרחבה של הרעיון של ברגר ולוקמן. הרעיון הוא שגם לעובדות מדעיות יש ביוגרפיה – הן נוצרות באופן חברתי ויכולות להעלם באופן חברתי, ולכן יש להם מעמד דומה לשל עובדות חברתיות.

זה הרעיון הבסיסי של הבניה חברתית.

איך אלקטרונים הופכים לעובדה?

זאת עובדה. אנחנו מסתמכים על זה. איך נולדת, ואיך יכולה למות עובדה כזאת?

גישה לכך – הספר חיי מעבדה (חומר הקריאה).

לאטור – יש לו הכשרה כאנתרופולוג, ישב שנתיים במכון למחקר רפואי ביולוגי (מעבדת סאלק) וחקר את חיי המעבדה מנקודת מבט של אנתרופולוג (שיטת מחקר של תרבות מנקודת מבט של זרות). כמובן שהם ידעו מהי מעבדה, אך הם עטו על עצמם, לצורך המחקר, העמדת פנים כאילו לא, כדי שיוכלו להפעיל את כלי המחקר של אנתרופולוגיה.

סרטון של פרסומת עצמית של אותה מעבדה – מעבדת סאלק – נראה את הדימוי העצמי שהיא מקרינה. רואים מדענים מדברים, תמונות מחיי המעבדה, ויזואליזציות של ישים תיאורטיים – שמוצגות כלא פחות ממשיות מהבניין המעבדה. התיאוריה של הבניה חברתית יוצאת כנגד התפיסה הזאת.

איך מטילים את הספק באובייקטיביות של הדברים?

זרות אנתפרולוגית.

אבחנה בין תיקוף אמי ולא אטי: מדענים מתארים את מה שהם רואים "התבוננתי במיקרוסקופ וראיתי תא מתחלק" – זה משפט בשפה של מי שעושה את המחקר. יש לזה תיקוף אטי – במסגרת השפה והמושגים של הדובר (בדומה למכשף הכפר שאומר "עכשיו זימנתי את רוחו של סבא"). תיקוף אמי – תיאור הדברים במונחיו של האנתרופולוג – שמתאר את מה שהוא רואה במונחיו הוא. האנתרופולוג יאמר: עכשיו המכשף אסף את האנשים, לחש לחשים, הניף מקל וכולם מחאו כפיים. הוא לא חייב להאמין למה שהם אומרים. באותו אופן הוא יתאר את מה שהוא רואה במעבדה. (זה לא אומר שהמונחים שלו נכונים יותר). זאת שיטת החקירה.

הם רואים את הדבר הבא: הם משרטטים את הכפר ומתחילים לתאר תנועות של אנשים בכפר – מי הולך לאן ועושה מה וכו', והם מוצאים את עצמם עם הר של נתונים חסרי משמעות עבורם. כאוס, שהם מרגישים צורך להכניס לתוכו משמעות.

הם מחפשים רעיון מארגן. לא אומרים שיש לזה כלליות מדעית או משהו, המטרה היא לעשות סדר בנתונים. השיטה שהם הולכים בה היא כזאת – הם אומרים שהם במצב דומה למדענים, שגם להם יש כאוס של נתונים שהם צריכים לסדר. הם מנשים לחשוב איך המדענים מסדרים את הנתונים וללמוד מזה על סידור הנתונים שלהם – או להפך: להמציא עיקרון מארגן ו....

יש כאן רפלקסיביות שהיא שיטה למציאת רעיון מארגן. הם לא מחויבים לרפלקסיביות כמו בתכנית החזקה. הם לא רוצים לארגן את הנתונים באופן כללי / מדעי, אלא שיהיה סדר כללי ומשכנע. הרעיון המארגן שהם מצאו הוא רישומים ספרותיים – literary inscriptions – הם גילו שכל המעבדה עוסקת ברישומים. יושבים לבורנטים (אנשים עם מאפיינים מסויימים) – מדביקים מדבקה על מבחנה וכותבים עליה משהו. מקפידים על הרישום, רושמים במחברות ואז במחשב. אח"כ הם שופכים דברים למבחנות ורושמים גם את זה. כל פעולה מלווה ברישום. יש רישומים שעומדים בפני עצמם, ולא מלווים בפעולה אחרת – ציור גרף, צביעת גרף. הם מבינים שהאנשים במקום אוהבים רישומים, ומנסים (בהיתממות אנתרופולוגית) להבין למה.

הם מתחילים לקרוא את התצפיות שלהם לאור הרעיון שמדובר בהפקת רישומים. בתוך הרישומים הם מתחילים לגלות תבניות, למשל: הלבורנטים הקפידו מאד על כתיבה מסודרת של תוויות על המבחנות, כתיבה במחברת ותיעוד כל התהליך. למחברת יש ערך רב. אחרי זמן מה, מישהו מהמשרדים של המדענים מכריז שנגמר הניסוי / עוברים שלב, והלבורנטים לוקחים את המבחנות עם המדבקות יקרות הערך וזורקים לפח. הם איבדו רישום! נשארת מחברת. הם לוקחים אותם, יושבים מול מסך של מחשב (אז לא היה מחשב) מסתכלים במחברת וכותבים משהו על המחשב, ואז זורקים את המחברת שהיתה יקרת ערך לפח. אחרי זה לוקחים את מה שהם הדפיסו למדענים, שמזינים למחשב אחר ואז מופק גרף. כולם באים ומסתכלים עליו ומוחקים את כל מה שהיה קודם. אח"כ ממירים אותו למשהו מעוצב יותר, מדביקים עם טקסט למשהו שקרוי מאמר, שולחים בדואר, ואחרי כמה זמן מגיע בדואר כתב עת עם המאמר בפנים. ואז כל הרישומים כבר לא חשובים.

על הגרפים מדברים בצורה מוזרה – התחילו עם חולדות. עכשיו קוראים מתוך הגרף דברים על תאי המח של חולדות – אבל החולדות כבר לא קיימות, וזה נייר. הגרף הוא כל מה שיש, הוא העובדה אליה מתייחסים. מהגרף קוראים איזו אמירה לגבי עובדות מדעיות ביחס לתכונות כימיות של חומר שקשור למח של חולדות. נוצר יש תיאורטי שדרכו מתייחסים לישים שכבר אינם קיימים.

עברנו תהליך שמורכב מכמה אלמנטים:

השמה בסוגריים – בכל שלב זורקים את הרישום הקודם וממירים ברישום חדש. הרישום החדש מצד אחד בא במקום הרישום שקדם לו, ויחד עם זה – משתמשים במילים קצת שונות מקודם. למשל - קודם מדברים על מבחנות וחולדות. בהמשך יש מילים כמו – רקמת מוח של חולדה, חומר מסויים. הרישום החדש מתעלם מכל הניואנסים שאפיינו את הרישום הקודם. אחר כך שמים גם את הרישום השני בסוגריים, ומבטאים אותו ברמת הפשטה גדולה יותר. כך, משלב לשלב, רמת ההפשטה הולכת וגדלה, עד למצב של נוסחה של חומר כימי, לדוגמא.

לתור וולוגר טוענים כאן את טענת ההבניה החברתית: בשלב הראשון אין ישים תיאורטיים, גם אין עמדה נחרצת בקרב החוקרים – יש השערה, יש ספקות ודילמות. ככל שעוברים מרישום לרישום, קורים שני דברים במקביל:

• ההצגה יותר מופשטת
• ההצגה יותר נחרצת (פחות מילים של הטלת ספק)

יש שלב מסויים שבו רמת הנחרצות של הקביעות גבוהה מספיק עד כדי שהמדענים מסתכלים בעיתון שבו ורסם המאמר שלהם מסתכלים על הגרף ואומרים שהגרף מצביע באופן ישיר על משהו בחומר של חולדה. כלומר, הגרף נתפס כראיה ברורה לעובדה בדבר חומר מח החולדה. אבל הלבורטים בשלב הראשון, שהם אלה שהיו הכי קרובים לחומר, לא דיברו בכלל על החומר. הרעיון הזה הלך ונוצר עם ההשמה בסוגריים, ההפשטה וההחלפה של רישום אחד בשני עד להגעה לז'ורנל.

לאטור וולוגר אומרים שאפשר לתאר את התהליך בשני אופנים:

• יש בעולם חומר כימי כזה, שלא היה ידוע לפני המחקר, ובתהליך הדרגתי הבנו שזה מה שגילינו
• החומר הזה לא היה קיים. התהליך החברתי של רישומים, העתקתם, בניית גרפים, שליחה לכתב עת וכו' מוליד את העובדה. התהליך הבנה את העובדה. לא שהעובדה לא היתה ידועה, אלא היה לא היתה קיימת. התהליך המדעי ייצר את העובדה, כאשר הספקות נעלמים ונולד גרף נקי ויפה. בשלב הזה קורה במוחם של המדענים תהליך פסיכולוגי בשל היפוך – נוצר הרושם שהעובדה היתה קיימת באז ומעולם והם גילו אותה (זה מזכיר hind-sight bias). מאותו רגע הם מתייחסים אל התוצר של הפעילות שלהם כאילו הוא הסיבה שלה. במקום "בנינו את המולקולה" - “גילינו את המולקולה". מעתה ואילך הם מתייחסים למולקולה כאילו היא עובדה קיימת בעולם. לעובדה המדעית יש ביוגרפיה – היא לא היתה קיימת קודם, היא נוצרה כאשר הבשיל תהליך חברתי. מאותו רגע שההאמנה מתבססת בקהילה המדעית קשה למדען לערער עליה. כדי להפך את התהליך הפסיכולוגי של ההיפוך צריך להזכיר מדענים את התהליך של ההשמה בסוגריים, ולהחזיר את הספק של השלב הראשון. צריך לייצר מסה קריטית של מדענים שהולכים בכיוון הזה. (היו יישים כאלה- אתר, פלוגיסטון – האמינו בקיומם ועשו ניסויים בקשר אליהם). מי שמאמין בתיאוריה של הבניה חברתית יתייחס לדוגמאות האלה כדוגמאות בולטות למשהו שקורה הרבה.

לסיכום, לפי לאטור וולוגר ההבניה החברתית נעשית באמצעות תהליך הרישום, בו מכניסים סדר לממצאים שנאספו. באופן הזה מתגלה סיפור משכנע לפיו גלגולם של הרישומים מסביר את תולדות המדע.

המסקנה היא רלטיביזים קיצוני ולא מתפשר – החצמצן הוא הבניה חברתית בדיוק כשם שהאלים באולימפוס הם הבניה חברתית.

שלוש הסברים לקונצנזוס המדעי -

1. הסבר אפיסטמולוגי מסורתי – גילוי. השיטה המדעית נותנת לנו סיבה טובה להאמין בסברת הרציונליות. עם כל ההסתייגויות.
2. התכנית החזקה – יש מסגרת סיבתית שמעורבת בה החברה שמייצרת את קורות חיינו ואת מושגינו, והאינטראקציה בין החוקר, החברה שלו והעולם הפיזי בו נמצא היא אינטראקציה סיבתית ותוצאותיה הן האמנות חברתיות.
3. גישת ההבניה החברתית – הפעילות המדעית מייצרת את העובדות. בגלל ההבדל הזה אנשי ההבניה החברתית דוחים את עיקרון הסיבתיות של בלור. בלור מכריז על עצמו כמדען – יש יחס סיבתי, יש השפעות הדדיות של עולם-פרט. לתור וולוגר לא מדברים במונחים הללו -יש הבניה חברתית שמייצרת את העובדות. רק אחרי ההיפוך אנחנו מדברים במונחים של סיבתיות פיזיקלית-כימית. הם מקבלים את העקרונות של אי משוא פנים וסימטריה – האמנות שקריות ואמיתיות מוסברות באותו אופן. בעקרון הרפלקסיביות הם משתמשים כמשאב יוריסטי – הם מפרשים גם את מה שהם וגם את מה שמדענים עושים במונחים של רישומים – זו לא דרישה אלא דרך לייצר רעיון מארגן שהדרישה לו היא להיות משכנע בנושא הספציפי עליו הם מדברים.

אתנומתודולוגיה – כאשר חוקרים פרשה של גילוי מדעי במונחים סוציולוגיים צריך להתרכז במאפיינים של ההתרחשות שמתאימים לתורה הסוציולוגית ולהתעלם ממאפיינים אחרים. עושים אופן תיאור כזה בכל תיאוריה – אם אנחנו מדברים על מכניקה נתעניין במסה של האובייקט, ולא בצבע שלו או בהרכב הכימי. כאשר מתארים פרשיה באופן כזה הוא יהיה משותף לפרשיה שאנו חוקרים ולפרשיות אחרות. אנחנו מאבדים את הייחודיות של המבנה האינדיווידואלי. אנשי האתנומתודולודיה רוצים להחזיר למחקר את האינדיווידואליות hexiaty (הזה, הthisness) של נושא המחקר. בגישה הזאת מתארים את הפרטים המיוחדים למקרה – אלו שלא חוזרים על עצמם. זה כבר לא תיאור מדעי. זה משהו אחר. זה מה שראינו בסיפור של לאטור וולוגר. הדיבור שלהם על רישומים הוא תיאור אידיוסינקרטי שלהם. אותם זה שכנע. זה סידר את הפרשיה האינידיוווידואלית. הם לא שואפים להכללה! כשאנשים אח"כ לקחו את זה והשתמשו במקרים אחרים זה חוטא לרעיון האתנומתודולוגי. לא היה מפריע להם אם זה לא היה מתאים לאף אחד אחר.

מושגי הסיבה וההסבר שלהם אינם דורשים סדריות – כשהם מתארים את מה שקרה במעבדה יש משהו סיבתי בסיפור שלהם, אבל המושגים שלהם של הסבר וסיבתיות אינם קשורים לסדירות – אין משמעותם שהדברים צריכים לחזור על עצמם (בניגוד למושגים שאנחנו מכירים).