הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 9 - קוהוט (3)

שיעור 9 – 15.05.2012

קוהוט (3)

היום:

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

התוקפנות הבוגרת

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

דיברנו על היפוך אמפטי, על ניצול אמפטיה בזדון ועל היעדר אמפטיה.

נחזור לדקות האחרונות של השיעור כדי להתעכב על כמה נקודות -

• נשאלה שאלה לגבי אובדנות, איך נעבוד איתו דרך תיקוף ומתן אישור למה שקורה אצלו, כשמה שקורה כל כך בעייתי. זו שאלה חשובה. אפשר לשאול בצורה רחבה יותר- מה נעשה כשהחוויה הסובייקטיבית של אדם היא כל כך כאוטית ומפורקת. נאמר שיש אפשרות מלבד לתקף – להנהיג אותו. היא חושבת שזה נורא נכון. זהו הזולת-עצמי האידיאלי שקוהוט מדבר עליו. זה לומר- תישען עלי, אני אשאיל את עצמי למענך, ודרך ההישענות הזאת תיבנה. קוהוט אומר שבהתפחות תקינה יש מירורינג ואידיאליזציה. הוא אומר שכשיש כשל במירורינג יש עוד הזדמנות לאישיות להיבנות – דרך האידיאליזציה. פרוטוטיפית הוא מייחס את המירורינג לאם ואת האידיאליזציה לאב.
• עוד נקודה – במאמר על האמפטיה יש דוגמא קלינית (עמוד 242) הוא מתאר את המעבר שאפשר לעשות מהפרעות אישיות בורדרליין להפרעת אישיות נרקטיסיטית (שניתנת לטיפול) כל עוד המטפל יכול לשמור על הזיקה האמפטית. ברגע שלא מצליחים להיות אמפטיים – מסתלקים, האדם יהיה בורדליין – הוא יישאר מופרע. זאת אמירה מאד רדיקלית. ברפואה וגם בפסיכאטריה עושים אבחונים לפי הגדרות ברורות ושיקול דעת. קוהוט אומר משהו אחר לגמרי – שהזיקה האמפטית שלי כמטפל אליך, היכולת של המטפל לשאת את העומס הרגשי, היא תקבע את האבחנה. מאד קונטקסטואלי – אמירה ששמה משקל מאד רציני על הקונטקסט בין אנשים גם בהקשר הזה – הטיפולי רפואי.
• העדר בתשתית של העצמי בגלל חוסר אמפטיה הכוונה לחוסר אמפטיה מוחלט. יש כאן משהו עקרוני – כי אנשים לא יודעים את הגודל של מה שהיה חסר להם עד שהם מכירים אותו, וזה קורה רק אחרי שנוצר קשר טיפולי עמוק. שפה מחזיקה את זה – נשים שמדברות על בני זוג שלהם ואומרות "הוא לא בנאדם רע אבל הוא נכה רגשית" – הכוונה היא בדיוק לאזור הזה, של האמפטיה, השתתפות, הבנה... יש כאן משהו טבוע בשפה – תובנה שזה מצב בלתי הפיך. נכות.

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

קוהוט אומר משהו מאד אחר על מיניות ותוקפנות. הוא אוצר שהוא לא יודע מהם דחפים. במבט אמפטי, אומר קוהוט, הוא לא פוגש דחפים אלא משהו על החוייה העצמית שלהם – אני כועס, אני אוהב, אני משתוקק – יש קודם אני, קודם עצמי ואז ביטוי דחפי. אין דחף. הוא אומר שהמושג של דחפים הוא מאד רחוק חוויה, מאד תיאורטי. כל עוד העצמי הוא לכיד, קוהסיבי, מרכז של עצמו – לדחפים לא תהיה כזאת בולטות במופע של האדם, אבל כשיש התפרקות – ריקנות, בדידות נוראיים אז יהיה מופע בולט של הדחפים, והם תוצר של ההתפחות. כדרך להיחלץ מהפירוק הזה האני יפנה אל הדחפים, כדי למקד אנרגיות במשהו ולקבל תחושה של אני לכיד. זה יהיה בתוקפנות או בפרברסיות מיניות. זה יכול להיות דרך פנטזיות או פרקטיקות מיניות – יחסים סאדו-מזוכיסטיים, פדופיליה, מציצנות והתערטלות.

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

אדיפוס. פרויד מתאר ילד שמתעוררת בו כמיהה מינית לאמא שלו ופחד מאבא שלו. הוא מתאר ילד עם עוצמות דחפיות. קוהוט אומר שיש חוסר הבנה של פרויד של המצב. שיש שלב בילדות בו הטווח של הרגשות כלפי ההורים גדל – לילד יש שלב בו הוא מפתח משהו דמוי חיזור כלפי אמו ויריבות כלפי אביו, וזה נורמלי. השאלה היא איך ההורים שלו מגיבים – האם הם יכולים לשמור על הזיקה האמפטית, להבין שהנה גדל הדור הבא שממשיך אותם. מקבלים את ההתפחות של הילד בחדווה, בשמחה, בהנאה. ההסבכות הגדולה היא כשההורים הם זולתעצמי פתולוגי. הם לא מצליחים להיות זולתעצמי נענה ומגיבים לא טוב – האם מגיבה מגירוי מיני משלה, מפתה אותו, או שהיא דוחה אותו מתוך הסתייגות גדולה, או שהאב מול היריבות, אסטרטיביות, תחרותיות של הילד מתמלא אימה, זעם, נקמנות, עוינות – אז הילד ירצה שהאב כבר לא יהיה – זה כתוצאה מההיענות הלקויה של ההורים. זאת הסתבכות. אחר כך בבגרות נראה תוצרים בהתאם – אדם עם יכולת לחוויה מינית בריאה שהוא מצליח למצוא לה מימוש בעולם נוכל לדעת שהוא מצא זולתעצמי נענה. אבל אם המיניות מעוררת תחושות של השפלה, חרדה, ביזוי (כנושא או מושא) אנחנו יכולים ללמוד משהו על מה קרה לילד מול הוריו בשלב האדיפאלי.

דוגמא – ילדה שאוהבת את הטבעת של אמא שלה, משחקת אותה, ואומרת לאמא שלה "נכון כשתהיי זקנה ולא תרצי את הטבעת יותר תתני לי אותה?” אפשר לנתח את זה פרוידיאנית – היא מחכה שאמות, ורוצה לא רק את הטבעת שלי, אלא גם את בעלי, ביתי... אפשר לנתח את זה קוהוטיאנית – הילדה רוצה מרג'ינג איתי, והטבעת היא סמל לזה. האפשרות הראשונה היא להסתכל על הילדה כאוסף של יצרים, שרצוי לרסן.

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

קוהוט אומר שפרברסיות מיניות הן תולדה של התפרקות העצמי. קוהוט מביא מקרים של מציצנות והתערטלות הן עניין של מבט. במקרה של התערטלות - משהו בכמה שהתעניינו בו, עד כמה הוא היה מרכז המבט היה לקוי, והתעורר צורך עצום לקבל מבט מהסביבה שמכוון אלי. הצורה העוצמתית של המבט היא אם זה מכוון לאיבר המין שלו. לאקסהביזיוניזם יש גם צורות אחרות – לא מיניות. יש אנשים שיש להם צורך גדול למשוך תשומת לב בכל מיני הזדמנויות. אנחנו נדחים מהפרברסיה, ולהיות אמפטיים לזה זה קשה. מציצנות – מצב בו לא נראיתי וגם לא היה זולתעצמי אידיאלי – לא היה על מי להסתכל. הוא מספר על רופא שהיה לו סימפטום מאד רציני – היה לוטש עיניים בכל מקום לאברי מין של אנשים והיה ממתין בשירותים ציבוריים כדי לראות איברי מין חשופים, והיה מתרגש מזה ומאונן. למרות העונג העצום שהסבה לו הפרברסיה הוא היה מוכן לטפל בה (קוהוט מסביר שזה עונג עצום, ממכר ושזה נחווה כעניין של חיים ומוות – הגנה מפני התפרקות העצמי). הרופא היה פג ושכב חודשים באינקובטור, עם חסך מוחלט של מגע – לא החזיקו אותו, לא ערסלו אותו, כמה חודשים. כשהוא חזר הביתה אימו, שהיתה אישה מאד חרדתית וחולנית, פחדה מאד להחזיק אותו והוא היה מונח ללא מגע שעות. קוהוט אומר שזה פלא שהאיש הזה לא נהיה פסיכוטי. בהבנתו מה שהציל את האיש היא הרגישות הוויזואלית החזקה שלו – הוא הצליח לקחת את החוץ פנימה דרך המבט. זה בנה אצלו חוויה של שייכות ונוכחות בעולם. יש לו זיכרון ילדות מהמופע הראשון של הפרברסיה שלו – הוא יצא לגינה עם אימו, התנדנד גבוה וצעק "אמא! תסתכלי עלי!” והיא אמרה שאין לה כח. הוא הרגיש מוות, כיליון. אחר כל הוא הלך למשתנה וראה גבר משתין וזה נתן לו תחושה של חיות. זה מסביר את הוויתור על נשים, ואת התקווה שהפאלוס יחדור אליו ימלא אותו, שיהיה לו מישהו בתוכו. המיניות כמחברת ומלכדת – משהו שנכנס אלי ומזין אותי. זה היה צריך להיות משוה אחר לגמרי בתחילת החיים, אבל מאחר והמומנטום עבר – המיניות תופסת את המקום הזה. ההקשבה והאמפטיה העמוקה יכולה להרגיע את האדם, שנשען יותר על ההבנה של המטפל את הטרגדיה שלו ופחות על הפרוורסיה. אי אפשר לתקן את העבר, אבל אפשר למלא את מה שאין על ידי אמפטיה. לכן חייבים להיות אמפטיים – גם לסימפטום הנוראי והמוזר ביותר. המחלה היא לעולם לא הדבר הכי גרוע שקורה לאדם. תמיד יש שם אימה בלתי נסבלת, שהמחלה היא ניסיון לתרגם.

הומוסקסואליות -

פרויד אומר שלאדיפוס יש שתי צורות – הצורה המוכרת ואת הצורה ההופכית – אותה תשוקה מתעוררת גם כלפי ההורה בין אותו המין. יש התפתחות לאורך שלבים – אוראלי, אנאלי, גניטלי כאשר הכיוון הוא להטרוסקסואליות.

קוהוט אומר שבאנליזות רואים הרבה הומוסקסואליות – יש לזה תמיד תשתית, ופוגשים את זה יותר מול מצבים של שבר ומצוקה. יש לו טולרנטיות מאד גדולה כלפי הומוסקסואליות (לא ברור שקוהוט עצמו לא היה הומוסקסואל). הוא הכיר בזה שיש טווח מאד רחב של אפשרויות – לא חייבים להכריע, אדם יכול לחיות כהטרוסקסואל ושיהיו לו פנטזיות הומוסקסואליות. הוא מתאר הרבה פנטזיות הומוסקסואליות של גברים.

התוקפנות הבוגרת

קוהוט מתאר את התוקפנות הבוגרת הבריאה כאסרטיביות – יכולת לחתור אל עבר מטרות בידיעה שיש בעולם יריבים, שיש להם אינטרסים מנוגדים שלי, ואני עושה מה שביכולתי, בהתאמה עם הערכים שלי, כדי להשיג את מטרותיי. יש לי מידה של אמפטיה ליריביי.

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

המצב המשובש, של הזעם הנרקיסיסיטי הוא מצב אחר לגמרי – הזעם הנרקיסיסטי צומח מתוך הזעם הארכאי – מצב בו אין מובחנות בין עצמי והסביבה, ואז מי שפגע בי אינו נפרד ממני, והוא מאד מאד מאיים עלי. יש רצון לנקום. הפגיעה נחווית כעלבון מאד רציני. אין לגיטימציה פנימית לזה שלאחר יש צרכים ורצונות אחרים משלי. יש תחושה שחלק מהעצמי בגד. יש ציפיה שהסביבה תהיה בהתאמה אלי- ואם זה לא כך זו חוויה קטסטרופלית. וכנגד זה יש התקפה מאד רצינית.

אנשים שחיי הזוגיות שלהם מרים, כי החוויה של האחר היא שבן הזוג שתלטני, טיראני, לא נותן מרחב. קשה לאנשים האלה לקיים מערכות יחסים, וקשה לטפל באנשים שמועדים למצבים כאלה.

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

קוהוט מדבר על הצורות המאוחרות, המפותחות של הנרקיסיזם. (יש מאמר – צורות והתמרות של נרקיסיזם. קשה ארוך ומייגע. לא בחומר הקריאה). הוא מדבר על מה קורה כשאדם כבר אינו אחוז בנרקיסיזם שלו – אינו כל כך תלוי בהיענות המיידית הממשית של הזולתעצמי. הוא אומר שלשלב הזה יש כמה סימנים:

• יכולת להומור – כשאדם מצליח להיות במידה של הומור כלפי עצמו וכלפי החיים
• קבלה של הסופיות, של המוות
• החכמה – מתאר את החכמה האנושית כעמדה אנושית שהיא מעבר לספירה הקוגינטיבית. שייך לשלב מאוחר יותר בחיים. יכולת לגבור מעבר לנרקיסיסזם – נשנענת על קבלה של המוגבלויות – אינטלקטואליות, הפיזיות – לא ציניות אלא ידיעת היכולות והמוגבלות. עמדה יציבה של האנושיות מול החיים ומול העולם. החכמים מסוגלים לחוש פרופורציה ואירוניה כלפי הישגי האינדיבידואל – כלפי ההישגים האינטלקטואליים של עצמם – יש מן דכדוך מסויים, וקבלה שקטה שלי, של החיים שהיו לי. עמדה אופטימית מול המין האנושי – יכולת לחיות בשחרור מהתלות הנרקיסיסטית.