הפסיכולאנליזה לאחר פרויד - שיעור 8 - קוהוט (2)

שיעור 8 – 08.05.2012

קוהוט (2)

מבנה השיעור:

1. העמקה והרחבה בהבנת האמפתיה כמגדירת השדה הפסיכואנליטי בגישה הקוהוטיאנית.
2. משמעות הסובייקטיביות של המטופל בפסיכואנליזה הקוהוטיאנית (+ דוגמאות קליניות והיבטים אתיים).
3. גילוייה השונים של האמפתיה והעדרה לאורך החיים (בריאות ופתולוגיה)
4. השימוש המטיב באמפטיה / ניצולה לרעה

1.העמקה והרחבה בהבנת האמפתיה כמגדירת השדה הפסיכואנליטי בגישה הקוהוטיאנית

קוהוט – שאיפות אדיפליות הן לוקסוס, במקרה שההורים מתפקדים.

קוטב גרנדיוזי נבנה על ידי מירורינג. למה זה כזה קריטי? תינוק רעב, אמא מזהה צורך, מאכילה אותו. הוא אוכל ויש רגיעה. בנוסף להרגעה של צורך פיזיולוגי יש חוויה של הבנת העולם – קשר בין פנים וחוץ, אני מבין שאני רעב. זה בניגוד למצב של אמא שתציע (מתוך חרדה או נוקשות) אוכל לילד בכל פעם שהוא יבכה. זה ייצור חוויה מאד מבולבלת של העצמי. אם אני מקבל אוכל כשכואבת לי הבטן, אני לא מבין את הצרכים שלי, ויש יוצר בלאגן פנימי מעבר לצורך שלא קיבל מענה.

צורך באידיאליזציה, מתוך ההתמזגות איתו אפשר להירגע.

הבניה של האישיות היא שלב פרה אדיפלי. במצבים בהם לא נבנתה תשתית של האישיות בגלל חושר במירורינג ואידאיליזציה יש 3 אפשרויות לחומרת הפרעה (רצף):

1. הפרעות נרקיסטיטיות (הרב) – אפשר לטפל באנליזה
2. בורדרליין
3. פסיכוטי

במקרים 2 ו3 לא היו תנאים להתגבשות עצמי מוצק. נוצר מבנה חלול שסביבו הגנות. למשל, אם חושבים על הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית של קליין – יש יחסים עם העולם, אבל הם באיכות לא טובה – זה דומה יותר למצבים האלה. חייבים להיות מבנים הגנתיים כדי שהאדם ישרוד, אבל כאן זה מוגזם.

זולתעצמי – כותבים כמילה אחת. זו מילה שקוהוט המציא. הסיבה היא שהפונקציה שהזולת משמש עבור העצמי בהתחלה היא לא מובחנת – אין מובחנות בין עצמי ואובייקט, ומתוך ההינתנות הזאת של הזולתעצמי יש את הבניה של האישיות. נרגעתי, ולא אמא הרגיעה אותי.

האמפתיה בשביל קוהוט היא הלב של התיאוריה – גם ברמה התיאוריטית וגם ברמה הפרקטית – יישום התיאוריה בטיפול. הוא יגיד על האמפטיה שהיא מגדירה את השדה הפסיכואנליטי. הוא אומר שאין לנו דרך אחרת לדעת משהו על מצבים מנטליים מורכבים אלא אם מקבלים על עצמנו עמדה אמפטית – יכולת לשים את עצמנו בנעלי האחר בלי שיפוטיות ובלי ערכיות.

הוא מתאר מטופל שאחרי שהוא (קוהוט) יצא לחופש נורא כועס, רואה אותו כמטפל גרוע. הוא מתאר שהוא צריך להיכנס לנעלי המטופל, ולהסכים לכך שהמציאות היחידה שקיימת בתוך הטיפול היא המציאות הסובייקטיבית של המטופל. המון הסתייגויות בחוגים פסיכואנליטיים – איך נחשוף כך את הלא מודע של האדם? לקוהוט יש אמירה מאד מענינת – הוא אומר שאיפה שרואים תפיסה מעוותת של המציאות אלו המקומות בהם יש שבר בעצמי (למשל – המטופל שברור לו שקוהוט מטפל בו בצורה לקויה). הוא אומר שמול השבר אפשר להסביר כל מיני דברים (אתה מבלבל אותי עם ההורים שלך...) קוהוט אומר שזאת הבנה שלא תאפשר איחוי של עצמי – מה שעומד מאחרוי השבר הוא הצרכים הלא מסופקים, המירורינג שלא היה. האדם זקוק למירורינג, לא להסבר של המציאות.

2. משמעות הסובייקטיביות של המטופל

קוהוט אומר שמי שלא יכול לשאת את החום שלא ייכנס למטבח – זאת עבודה נורא תובענית עבור המטפל. הדרישה לאמפטיות היא חד משמעית ובלתי מתפשרת. אין הנחות. לא יעזור למטופל אם המטפל ידע המון דברים אבל לא יהיה אמפטי. יש לכך השלכות אתיות חשובות. למשל, מגיע מטופל פרוורטי מינית (עם סטיה מינית משמעותית) – האם אנחנו באמת יכולים לא להיות שיפוטיים? או מטופל שהוא מאד לא אמפטי – האם מטפלים שאמפתיה היא הלחם והמים שלהם יכול להיות אמפטי אליו?

דוגמא - אדם מגיע לטיפול – הוא רווי סבל, חוויה קשה של בדידות מרה, אין קשרים טובים עם אנשים. הימים ימי אוקטובר, גלעד שליט חוזר הביתה. האיש מגיע לטיפול וכולו תלונות על זה שגלעד שליט חזר אליו וכל תשומת הלב מופנית אליו, ולא לעניין אחר שהוא באינטרס של אותו אדם. הוא כועס על זה שמחזירים אותו דווקא עכשיו, חושב שזו כמעט קונספירציה – שזה נועד לחבל לאינטרס שלו. אין שום רווחה, הקלה, שמחה שגלעד חזר, אלא רק קושי. איך זה להיות אמפטיים למצב כזה? אפשר לחשוב כל מיני מחשבות – אולי הוא מלא בתסכול, אולי הוא מרגיש שהוא מופקר ואף אחד לא היה מתאמץ כדי להחזיר אותו, אולי הוא מזדהה עם שליט בתחושה של הלבדיות, הבדידות – אבל הרגע בו אדם בא עם תפיסת חיים ומציאות כל כך אחרת מהקונצנזוס, מאד קשה להיות באמת אמפתיים לזה.

3.גילוייה השונים של האמפתיה והעדרה לאורך החיים (בריאות ופתולוגיה)

קוהוט אומר שהצורך באמפתיה הוא לכל החיים. הוא אומר שהפחד מהמוות הוא לא כל כך שאנחנו לא נהיה, אלא יותר שלא יהיו איתנו. הוא מספר שהיתה משלחת של אסטרונאוטים שהיו בסכנה, ולכמה שעות היתה סכנה ממש ממשית לחייהם. כשתחקרו אותם בדיעבד מה היה בשעות האלה הם דיווחו שהאימה הגדולה ביותר שלהם לא היתה שהם ימותו, אלא ששרידיהם לא יחזרו לכדור הארץ. המחשבה שהם ישייטו בחלל מפוזרים בלי שום כיוון היתה בלתי נסבלת. קוהוט – מלמד כמה קשר עם סביבה אנושית חיוני לנו לכל החיים. הוא אומר על גילויים של אמפטיה שאנחנו זקוקים לאמפטיה לכל החיים, אמפטיה במובן שהיא זאת שתדריך ותנחה את הזולתעצמי שלנו לדעת איך לטפל בנו. אמפתיה לבדה חשובה, אבל ללא פעולות מתאימות היא לא מספיקה. במאמר האחרון שלו הוא אומר משהו אחר – שגם האמפתיה בעצמה מרפאת, שהפירושים לא חיוניים. אינטואטיבית, אנחנו מרגישים שזה נכון – אנחנו מאד רגישים לאמפתיה ונוכחותה נותנת לנו חופש לבוא לידי ביטוי – ולהפך – כשזה לא קיים אנחנו מצטמצמים, מתכווצים. זה על נוכחות של אמפטיה.

על היעדר אמפטיה

קוהוט אומר שהסבל הנורא ביותר הוא של אדם שגדל עם אמא שאישיותה נעדרת וכל הקשר איתה הוא מתוך ___. האדם מרגיש שמשהו בו לא בסדר מהיסוד – לא עשו לו כלום אקטיבית – לא היכו, לא התעללו אבל הוא מדוכא. אין לו במה לתלות את הסבל שלו, אין למה לבוא בטענות “שלחו אותי לאוניברסיטה, לקחו אותי לדיסנילנד...”. הוא כל הזמן ירגיש שחסר משהו, הוא ירגיש מאד תובעני, שכל הזמן הוא רעב. הוא ירגיש מאד אשם – ובצדק – אמא שלו תגרום לו להרגיש כך, כי היא חושבת שהיא עושה את כל מה שהיא אמורה לעשות "עשינו כל מה שיכולנו בשבילך". הוא באמת רוצה משהו שאין לאמא – ובמובן הזה לקוהוט יש חמלה כלפי האמא, שבאמת לא יכולה מעבר לזה. בטיפול, ברגע שתהיה אמפטיה אנשים יתחילו להבין כמה זה היה חסר להם.

אנדרה גרין – אנליטיקאי צרפתי, כותב עבודה בהם הוא מתאר את המצבים של 'סינדרום האם המתה' - הוא מתאר גם אמא נעדרת. הוא מתאר אנשים שנמצאים בדיכאון כל החיים מול אם שנמצאת פיזית אבל משהו בה חסר. הילד לא יודע מה קרה, אבל האמא שפתאום היתה נוכחת נעלמת פתאום. הילד מנסה להחיות אותה אבל לא מצליח. הטראגיות של המצב היא שהוא נשאר במצב של בפנים בחוץ – לא יכול להפנים את הקשר עם האמא ולא יכול להיפרד ממנה. אנשים אלה יהיו מועדים מאד לאהבות נכזבות וקשרים ריקים, כי זאת ההפנמה שלו. נוצר חור במבנה הנפשי של הילד.

קוהוט אומר שהיכולת לאמפטיה היא מולדת – שאנשים שונים אחד מהשני ביכולת לדעת למה האחר זקוק ואיך להגיב אליהם.

4.השימוש המיטיב באמפטיה והניצול לרעה

על השימוש המטיב דיברנו הרבה.

על הניצול לרעה -

גם כדי לפגוע במישהו צריך להיות אמפטי אליו, כדי לדעת מהם הנקודות הפגיעות שלו. יש לו אמירה על הנאצים – הוא אומר שהיתה שם הבנה אמפטית של מה שיכניס אנשים לחוסר אונים שיאפשר רצח המונים (אם אתה לוקח אדם, מפשיט אותו, מרעיב אותו, מקיף אותו בכלבים, הסיכוי שהוא יתקומם נמוך).

(אליס מילר) – כשיש היפוך ביחסים, הורה משתמש בילד כדי שהוא יהיה הזולתעצמי שלו – הורה שהיה כל כך חסר זולתעצמי שהוא הופך את הילד להורה של עצמו. למשל – ילד שהיתה ביחסים מאד קשים עם אחותו, וכל חייו היה בתפקיד המפשר בינהן. מצד אחר – הוא קיבל תחושה של קומפטנטיות, יכולת גישור, ואכן נהיה מטפל מאד מוצלח, ובתוך טיפול, אחרי שנים שהוא מרגיש מדוכא, קושי גדול להגיע לשקט, לסיפוק בתוך הטיפול הוא מבין לעומק עד כמה נשללה ממנו לחלוטין האפשרות להיות ילד – במרכז תשומת הלב. זה הופקע ממנו לחלוטין. זו משימת חיים לנסות לעשות משהו אחרת. זה מבלבל – כי החוויה שלו כילד היא שהוא מאד אהוב, מוצלח, אמא סומכת עליו – אבל לא להתבלבל! אם אמא סומכת עליו כדי להירגע בעצמה יש כאן היפוך שיוצר כאב מאד גדול. לקוהוט יש אמירה מאד תקיפה שהכיוון של האמפטיה צריך להיות מאד ברור – מההורה אל הילד.