תעתועי התודעה - שיעור 6

שיעור 6 – 02.05.2012

מקור / העתק / זיוף

השיעור הוא המשך לשיעור שעבר. אותו טקסט. היום נעסוק באומנות חזותית, ספציפית בשריל לוין (ההיא מהטקסט) ובעוד אומן – מייק בגלו, שהאומנות שלו משיקה לאותן סוגיות. הכותרת היא ההירארכיה בין מקור וזיוף, ובין אומן מקורי וחקיין / זייפן. כבר דיברנו על הנושא (זליג וכו') היום מזווית אחרת – האם בעידן בו שכפול נעשה נפוץ האם עדיין חשוב האם היצירה היא מקורית, או שההירארכיה הזאת משתנה. האם יש היבטים (כמו זה של השוק, והיבטים חברתיים תרבותיים, וכן היבטים אסטתיים) שנעלמו מעיננו ויש לחשוף אותם.

כדי לתקוף את השאלה נעסוק ביצירה של שריל לוין ומייק ביגלו, שבשנות ה80 התחילו לעשות משהו. אנחנו רואים יצירה של שריל לוין בשם "אחרי מונדריאל", בו היא לוקחת תמונה של מונדריאן, מעתיקה אותו אחד לאחד, וחותמת עליו. המקור שלה הוא לא היצירה המקורית של מונדריאן אלא רפרודוקציה מספר. מכאן נובעים כמה הבדלים בין המקור לרפרודוקציה – שינוי במימדים, ועוד דברים – למשל, אנחנו רואים יצירה בה יש היפוך על ציר הסימטריה (כמו במראה). השאלה שעולה היא – של מי היצירה? אנחנו מחפשים מישהו שהוא המקור, שממנו נובע המקור הראשוני, היחידאי. במוקד השיח עומד סובייקט שהוא המקור לרעיון. שריל לוין לוקח לקוטב של האבסורד כמו =: מיהו היוצר? האם השאלה – של מי הרעיון רלוונטית בכלל בקונטקסט של שנות ה80?

שריל לוין – מוכרת בעיקר בזכות הצילומים שלה. יצירה בשם "אחרי וולקר אוונס" – וולקר אוונס נשלח מטעם הממשלה האמריקאית לצלם אנשים. שריל לוין לוקחת צילום מפורסם שלו, מצלמת אותו, ממסגרת, ומפרסמת בשם "אחרי וולקר אוונס", כיצירה שלה. שריל לוין מעידה על עצמה שהיא צומחת מתוך האומנות הקונספטואלית, שהמוקד שלה הוא הקונספט. וולקר אוונס תופס רגע היסטורי, אשת איכר בתקופת תלאות, דאוגה. שריל לוין מתעדת את הפרקטיקה התרבותית של תיעוד. שריל לוין אומרת שאין יותר טעם כפרקטיקה של אומנות לגשת למציאות קונקרטית, הרפרנס שלה הוא התרבות.

למה היא חושבת שאין יותר טעם לגשת למציאות? כי ככל שהזמן מתקדם (נניח שהוא קיים) כפי שאנחנו חווים, נראה שהאפשרויות להתבטא בביטוי חדש לגמרי הולך ואוזל, ויותר ויותר המוצרים והדימויים שאנחנו בעצמנו יצרנו. האם מה שזנדר עושה הוא מתוך התרוקנות של אפשרויות? כי לעולם לא נצליח להגיע לחוזק של הביטוי כמו המונה-ליזה וכו'? פעם היו חושבים אלף פעם לפני שצילמו, היום מצלמים ללא הפסקה, אז, בגלל הטכנולוגיה, מאבדים את היכולת למצוא משהו מקורי, ויש לעשות שימוש בדימויים קיימים כחומרי גלם. הפעולה כאן היא פעולה של התרסה – הרעיון שלה לצלם תמונה קיימת ולהציג אותה מחדש הוא הרגע האומנותי, הרעיון המקורי. אולי עכשיו המשמעות תשתנה למשהו פחות לוקאלי ויותר סמל לסבל אוניברסלי. כאילו אנחנו בסבב ב של יצירה של האומללות של העניים. להביא תמונה לתודעה מחודשת של האומנות – זה מעשה חד פעמי. תלמידי אומנות מעתיקים יצירות אומנות, ולא ניגשים למקור. יש כאן שימוש באוצרות תרבות כחומר גלם, אך לא מתייחסים אליו כאומנות אלא כהכשרה אומנותית. ברנסנס תלמידי אומנות העתיקו את המאסטר, אבל לא היתה את האמירה המתריסה, שיש כאן פרשנות מחודשת.

עולה גם השאלה מתי החליטו שמשהו מקורי זה חשוב. איך התנאים של השוק גורמים לנו להעריך דברים מסויימים – יש פערים בלתי נתפסים במחירים של יצירה נתונה לאורך זמן, שמצביע על חוסר פרופורציות וחוסר קשר לערך 'אמיתי' של היצירה. חשיבה רדיקלית (פמיניסטית וחברתית) לוקחת את השיח הזה למקומות של דמוקרטיזציה- הפקעה של זכויות יוצרים. בהקשר הזה מספרות לנו סטורקן וקרטרייט על מישהו שיוצר אתר ובו הוא מספק קבצים של כל העבודות של שריל לוין עם תעודות מקוריות. עד הומרוס היתה תרבות של סיפורת ושירה שעברה בע"פ בלי שום ייחוס למחבר. רב האומנים היו פקידים ועבדים בשירות אדונם, ולאדון היצירה יוחסה. השורה התחתונה – בשיעור הזה לא היינו דנים בוולקר אוונס, בשריל לוין אנחנו כן (זה אדווין בתגובה לכמה סטודנטים שפתחו פה סניף של האגודה להגנה על זכויות יוצרים, שם זמני).

היא בודקת הנחות יסוד של התרבות וחושפת הנחות יסוד שיכולות להיות שקופות בשביל הצרכן – לוין מנכסת לעצמה את נקודת המבט של אוונס – ובכך מעוררת את תשומת לבנו לכך שהוא ניכס לעצמו משהו – לא הקשבתי בדיוק – אולי את נקודת המבט של האיכרה המצולמת.

After – משמעות:

בתולדות האומנות יש בדרך כלל קונוטציה של התקדמות. רצף של זמן בו כל אחד מוסיף נדבך. כאן נחשפת הבעייתיות של עצם הרעיון של קידמה, של התקדמות היסטורית ושיפור מתמיד, של צמיחה מתמדת. אין כאן שום צמיחה! הרעיון הזה הוא נשמת אפה של הנאורות. התחושה היא שהגענו למיצוי שאין לאן להתקדם, ואז הערך שהאומן חייב להיות מקורי ומחדש מתפורר במקום, ואז האומנות מתחילה לחזור לחומרי עבר – גם במוסיקה (ראינו דוגמאות) וגם באומנות הוויזואלית ובתיאטרון. מאבדים את האקסיומטיות שהחידוש והקידמה הוא אחד הכלים הבסיסיים להעריך ערך באומנות. יצירות חדשות מתכתבות עם מה שקיים, היום זה לא נחשב למעשה שמחזיר אותנו אחרונית אלא לביטוי חדש ומרענן – העבר כל הזמן נוכח איתנו בהווה. כל דבר שניצור למעשה תמיד כבר היה שם, ולכן כל אקט של אומנות הוא פרשנית, כל אומן הוא גם היסטוריון של האומנות. יש הערכה מחודשת במערב לתרבויות מזרחיות שיש להן התייחסות מעגלית ולא לינארית לזמן ולקיום האנושי.

אנחנו רואים יצירות של מייק בידלו – גם כאן יש את ההיפוך של הכיווניות – מראה זה לא מקרי, כי יש כאן חיקוי.

איך קוראים יצירה?

• מדיום – צילום
• הבחירה ביצירה הספציפית
• שם היצירה
• קונטקסט היסטורי
• קונטקסט תרבותי

טקסט – השאלות שמעלות היצירות של שריל לוין ומייק בידלו. מי הוא האומן האמיתי? מהי היצירה האמיתית? האם זה משנה לנו בכלל בעידן של צילום? אלו העתקים של העתקים – יש כאן חזרתיות. המקור כבר אינו ניתן לזיהוי.

אנו חוזרים לאותה בעייתיות – התמוטטות היירארכיה שבראשה המקור, רעיון גרעין האמת.

עבודות פיסול של שריל לוין – שריל לוין בשנות ה90 משתפת פעולה עם אומן הולנדי והם יוצרים כסאות שהם שחזור של ריטוולד. הם מפקיעים את השימושיות של האומנות והפכים את זה לאומנות גבוהה. הם גם יוצרים מאלומיניום במקום מעץ. הם מדברים עם יצירה מתוך הקאנון של המודרניזם ויש להם אמירה. הם לוקחים חומרים שמשמשים יותר אומנים קונספטואליים – יש כאן פשטיש – ערבוב של אלמנטים שונים מרגעים היסטוריים שונים. יש כאם אקט של הוצאה מקונטקסט, פרשנות וניכוס שיוצרת אותו מחדש.

המזרקה של דושאן – הready made האולטימטיבי. הוא לוקח משתנה, חותם עליה ומציב אותה במוזיאון. אומן דדאיסט, עשור שני של המאה ה20. מה מאפיין את המקור (צילום של אלפרד שטיגליץ). של מי היצירה הזאת? דושאן לא הכין את המשתנה, הוא הוציא אותה מהקונטקסט שלה. שריל לוין משכפלת את המשתנה – היא יוצקת אותה בברונזה (אלמנט שלקוח מברנקוזי). זו המזרקה של דושאן בגרסה של לוין עם נגיעה של ברנקוזי. פסטיש!

הרבה אנשים העתיקו את המזרקה, יש אחד בשם שוורץ שעשה חיקויים שלו בשיתוף עם דושאן. זה מקשה לחשוב על המזרקה כאובייקט יחידאי – במקור היתה משתנה שיש כמוה אלפים. יש לפחות 12 עותקים עליהם חתום בצורה כזאת או אחרת דושאן.

מישהו עושה סדרה של 3500 רישומים בעקבות המזרקה. כשהוא מציב אותן אנחנו רואים שיש משמעות גם לריבוי ולסדרתיות, בדיוק כמו הכסאות של ריטוולד – יש כאן הפקעה של האובייקט מהיחידאות שלו והכנסה לקונטקסט של שכפול. יש כאן אקט אומנותי, שכרוכים בו הוצאה מהקונטקסט, פרשנות, פסטיש וערבוב עם אלמנטים שונים באומנות.

יש כאן אומנות כאקט של דיבור עם התרבות ועם הדרך בה עם מדברת על החוויה המיידית. יש כאן עיסוק מסדר שני בחוויה המיידית.