יום שלישי, 22 במאי 2012

תרגול 10 - שפינוזה (המשך)



תרגול 10 - 22.05.2012
עוד שפינוזה

אופן - האופן בו אנחנו תופסים פנים מסויימות של העצם. משהו כזה.
שכל אלוהי ושכל אנושי – שיתוף השם, הכוונה לדברים אחרים לגמרי. אצל אלוהים השכל בא לפני הדברים המושכלים, אצל האדם אחרי.
אינו מוגבל בחוקי הטבע, הוא חוקי הטבע. להגיד לו לא לפעול לפי הכללים זה כמו לומר לו 'תעשה טובה, אל תהיה אלוהים'.

הזמן הוא עזר של הדמיון. כמו הרבה דברים, למשל תכלית, טוב ורע.

הרצון
לאלוהים לא יכול להיות רצון אחר. אם הוא ישנה את הרצון שלו הוא ישנה את מהותו. מנקודת מבט סופית יש רצון, יש טוב, יש רע. מנקודת המבט של הנצח אין. המושלמות אינה שאלוהים היה יכול לברוא אינסוף עולמות.
(קוראים איפשהוא, אין את הטקסט במודל).
לייבניץ – אלוהים ברא את הטוב שבעולמות האפשריים. יש אינסוף עולמות והוא מחליט איזה להוציא לפועל.
אצל שפינוזה זה אחרת – קודם כל כי יש אפשרויות חליפיות, וגם במשמעות של הטוב.

עוברים לספר השני -
בעיית הגוף והנפש של שפינוזה
(היפוך בסדר הנושאים ביחס לדקרט – סדר הדברים ולא סדר ההכרה)

הגדרות
יש שאלה על הקשר – אציתי להרים את היד והרמתי את היד. על פניו, זה נראה כקשר סיבתי בין גוף ונפש.
שפינוזה דוחה את הקשר הסיבתי בין גוף ונפש.
3 הנפש מעצבת את האידיאות. לא קרטיזאני!
4 לא קרטיזיאני, כי לפי דקרט אלוהים ערב לאדקווטוית (הולמות) של האידיאה. מה שהופך את האידיאה לאמיתית לפי דקרט הוא שהיא מתאימה למציאות. זה מה שמבדיל בין םאטה מורגנה ואידיאה של שולחן. השאלה היא אם הם מייצגים משהו קונקרטי במציאות החיצונית.
דקרט לא היה מדבר על סימני היכר פנימיים, אולי חוץ מהקוגיטו.
אצל שפינוזה יש תורה של לכידות (קוהרנטיות) בניגוד להתאמה – כל הדברים מסתדרים אחד עם השני, זה אומר שהאידיאה אמיתית. בכלל לא קשור לאם זה מייצג משהו בחוץ. יש משהו לא לכיד בעמדה של שפינוזה – כי אפשר לבנות אינסוף תורות לכידות (למשל – אני אלוהים), צריך איזה קשר לעולם החיצוני.

משפטים
3 לאלוהים יש בהכרח אידיאה. מופנה נגד דקרט. שפינוזה שולל כל תפיסה אישית מאלוהים. לאלוהים אין אידאות, אין סובייקט שיש לו אידיאות, אלא אלוהים הוא זהה למערך האידיאות שיש לו. יש לו את האידיאה וגם את האידיאה של האידיאה. זה לא רפלקציה עצמית, הוא סה"כ האידיאות. זאת נקודה בעייתית, היתה בשיעור.

עיון למשפט 3 – צריך לחשוב על כל יכולות אלוהית בצורה אחרת לגמרי, זה לא פרסונלי.

4 אצל שפינוזה אין אידיאה בנפרד מאובייקט. מדובר בעצם באותו דבר. מה משמעות הזהות הזאת?
ממשות פורמלית (צורנית) ואובייקטיבית -
נגיד שיש לנו אידיאה של כבש. הממשות הפורמלית היא או הכבש עצמו או שלאידיאה עצמה יש קיום כאידיאה. מה מפריד בין אידיאה של כבש ושל אריה? האם יש הבדל בממשות הפורמלית בין שני האידיאות? לא! שניהן אקטים של מחשבה. ההבדל הוא בממשות האובייקטיבית, התוכן של האידיאה.

שפינוזה: אידיאה של: (של שולחן, נניח)
יש לכך שני מובנים -
  1. המובן הפורמלי - אידיאה של שולחן זהה לשולחן. אלו שני תיאורים של אותו דבר. פעם תחת תואר ההתפשטות ופעם תחת תואר המחשבה. מדובר באותו שולחן, תארים של אותו אופן. במובן הזה אין מה להוכיח התאמה, יש זהות. גוף ונפש הם אותו דבר, השאלה המטאפיזית בדבר התאמה לא עולה. לא נשאל "האם השולחן הוא השולחן?”. האם יש התאמה בין שר הביטחון ליושב ראש מפלגת העצמאות? לא (כלומר, אין טעם לשאול!)! זה אותו אהוד ברק, אותו אופן.זה כמו לשאול האם אהוד ברק מתאים לאהוד ברק.
  2. המובן האובייקטיבי – תוכן, 'על אודותיות'. אידיאה מוסבת על משהו. (כמו על – אני חושב על זה לא כמו הפלאפון נמצא על השולחן. ככה יש גם שתי משמעויות של של). במובן הזה המחשבה על היא לא כמו הדבר עצמו. אני יכול לחשוב על השולחן, הפלאפון לא יכול לחשוב על השולחן. שפינוזה לא עושה רדוקציה של הפיזיקלי למנטלי (או להפך). פיזי יש רק על, מנטלי יש על אודות. הפלאפון הוא על השולחן, הוא לא יכול להיות (לחשוב) על אודות השולחן.
עד כאן השאלה ששפינוזה מעלה.

הנפש לפי שפינוזה היא אידיאה של הגוף. (?)

6 הסיבה של תזוזת השולחן צריכה להיות מוסברת תחת תואר ההתפשטות, ואת סיבת האידאה של השולחן יש להסביר תחת תואר ההתפשטות. בסוף הכל מתנקז לאלוהים, הסיבה הרחוקה של כל הדברים. אבל בקטן, סיבות קרובות יש להסביר כל דבר תחת התואר של עצמו.

7 משפט חשוב. סדר האידיאות וקישורן שווה לסדר הדברים וקישורם. זה משפט כמעט אקסיומטי, כי זה בעצם אותו דבר.

האמת היא סימן לעצמה -
(תחילת הספר). כשיש לאדם אידיאה אמיתית הוא יודע את זה. אין שאלה. אין דברים כמו בעיית הטעות של דקרט.
אצל דקרט ברור ומובחן הוא תנאי לאמת, תנאי לא מספיק ולפעמים גם לא תנאי הכרחי.
שפינוה אומר שהאמת היא סימן לעצמה. מה זה אומר? שאם אני חושב שמשהו אמת הוא אמת? שפינוזה אומר שאם זה ברור ומובחן זה אמיתי. מה, ואם אני רואה שולחן ערוך באמצע המדבר, וזה ברור ומובחן?
זה לא מה ששפינוזה אומר. הוא אומר שאם זה ברור ומובחן זה אמיתי. אבל אני יכול לטעות בברור ומובחן. זה קריטיון פורמלי ולא פסיכולוגי.
(שואלים בכיתה אם זה לא כמו לומר שמה שאמיתי אמיתי. עמית אומר שלא, ולא מסביר).
ברור ומובחן זה תנאי של לכידות, כמו שזה בשכל האלוהי. נגיע לזה בהמשך.

13   נפש האדם היא אידיאה של הגוף.

16 לפי שפינוזה, אפשר לדעת שיש דברים חיצוניים. איך? הרי לפיו הנפש היא אידיאה של הגוף, ונראה שכל מה שאפשר לדעת זה הגוף? האובייקט היחידי של הנפש הוא הגוף. (במובן הבססיסי – של פורמלי – זהות). אז איך אני יודע שיש שולחן?
שפינוזה אומר שאני לא תופס גוף חיצוני, אלא רק מודיפיקציה, שינוי בגוף שלי. האידיאה של הנפש היא הגוף שלי.
עמ' 151, עיון: (דוגמא מבהירה) – אני תופס את ראובן. וראובן תופס את ראובן. כשאני תופס את ראובן אני תופס בעצם את עצמי, שינוי בגוף שלי. לכן אין שום בעיה בהנחה שהנפש היא אידיאה של הגוף. איך אני יוצא החוצה? ע"י הפעלות (ראיה וכו'). שפינוזה צנסה לעשות רדוקציה של האובייקטיבי לפורמלי. האידיאה של ראובן על ראובן קיימת כל עוד הוא חי. האידיאה שלו יכולה להמשיך להתקיים אצל אנשים אחרים אחרי שהוא חדל להתקיים (זה אומר שהוא מת).
מערך האידיאות שלי מלמד על הגוף שלי, לכן האידיאה של ראובן יכולה להמשיך להתקיים אצלי גם אחרי שהוא מת.
שפינוזה מסביר זיכרון אותו דבר – לפי איך שהדברים הפעילו אותי, כמו שהם ביחס אלי, לא לפי הסדר האמיתי. כל אחד יפעיל שרשרת מחשבות אחרת, גם כשרואים את אותו הדבר.

אז איך הנפש יכולה להיות על אודות משהו שהוא מחוץ לה? איך העל אודותיות (אובייקטיביות)?
אפשר לעשות לזה רדוקציה לפורמלי, לגוף ולנפש שלי. אני אף פעם לא תופס גוף חיצוני באשר הוא, אלא באשר הוא מפעיל אותי, עושה מודיפיקציה לגוף שלי.

הנפש איננה אוטונומית. יש לדברים בה ביטוי בדברים שראינו פעם, שנתקלנו בהם. לכן יש חוקיות לאסוציאציה ולזיכרון.  



תגובה 1: