הפסיכואנליזה לאחר פרויד -שיעור 6 - ויניקוט, שיעור שלישי

שיעור 6 -24.04.2012

ויניקוט – שיעור 3

עצמי אמיתי, עצמי כוזב – עמ' 209:

רבות אנו שואלים את עצמנו כמה מההתנהגות שלנו היא אמיתית וכמה היא רק ריצוי של החברה.

מאפיין של סוף המאה ה20 הוא תחושת הריקנות, שלדעת ויניקוט שייכת לפסיכולוגיה, ולא לפילוסופיה.

נייר לקמוס של טיפול ויניקוטיאני -

בטיפול פרוידיאני - מחפשים התאמה של המטופל אל המציאות,

קלייניאני- איזון של דחף החיים והמוות, ויתור על הפנטזיות,

ויניקוטיאני – הופעה של תחושת ממשות, ערך.

מה אפשר לומר על העצמי האמיתי? כמעט כלום, כי ברגע שהגדרתי הפכתי את זה לקונסטרוקט מוגדר ומחקה את עצמו. “אין טעם רב בניסוח רעיון על העצמי האמיתי...” לפי ויניקוט העצמי האמיתי הוא הקיום הסומט, התחושה של הגוף. אמירה מתעתעת – תחושות גופניות רבות הן לא מודעות (קצב נשימות, קצב לב).

פסיכולוגיית האגו שאפה לנרמל את האדם לצורך התפקוד. לפי ויניקוט, אי התפקוד הוא רק סימפטום. הנורמטיביות היא מחלה. האנשים סובלים מחוסר יכולת ליצור קשר. פסיכולוגיית האגו שלטה בארה"ב בשנות ה50, וכשויניקוט הגיע לשם להרצות הוא קיבל תגובות קשות, וכיצור סומטי חווה את התקף הלב הראשון שלו.

אצל פרויד, אי קבלת פירוש היתה הבעת כעס.

אצל ויניקוט – אי קבלת פירוש על ידי המטופל פירושה שהפירוש לא נכון.

השתיקה -

אצל פרויד -

אצל ויניקוט – היא המרחב בו העצמי הכוזבה שומר על עצמו מהעצמי האמיתי (ועוד משהו)

מרחב של מעבר ואובייקטים של מעבר -

כל תינוק כמעט משתמש באצבע או יד או אגרוף כדי להרגיע את עצמו. השימוש הוא בשעת מתח, אי שקט, חוסר שביעות רצון.

סיפוק אוראלי – כאשר השימוש הוא בשעת רגיעה (?).

ויניקוט שאב את התיאוריה מהתצפית, והוא המשיך להיות, נוסף להיותו פסיכואנליטיאי, רופא ילדים עד יומו האחרון. הוא תצפת על עשרות אלפי יחידות אם-תינוק. (הוא עבר אנליזה פרוידיאנית ואנליזה אצל גדול תלמידיה של קליין).

ויניקוט שם לב שתינוקות משתמשים באצבע גם בשעת רגיעה.

הוא שם לב שלכל תינוק יש חפץ – בובה, סמרטוט וכו' שהוא נצמד אליו. זוהי תופעה אוניברסלית שויניקוט שם לב אליה כתצפית לראשונה.

ויניקוט חשב שיש קשר בין האצבע והדובי (=חפץ מעבר). הדובי הוא לא האמא, אבל גם לא ה___, זה משהו באמצע, שנתון חלקית לאומניפוטנציה של התינוק וחלקית ל___ וניקוט אומר שהתינוק ממציא את האובייקט. הוא לוקח את הדובי והופך אותו לאובייקט בעל משמעות בשבילו. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הקיום הוא בשני מרחבים - הפנימי והחיצוני. טענה קנטיאנית – אני לא יכול לדעת את מהות הדבר, יש בתוכי תמונה של הדבר. הפסיכואנליזה לקחה את זה עד הסוף – לעולם פנימי וחיצוני. ויניקוט אומר שיש אזור שלישי, בו הדובי הוא גם דובי (אובייקט חומרי) וגם סמלי – הוא מסמל בשלב ראשוני את השד של האמא. במילים אחרות – האובייקט בא מבחוץ אך נחווה על ידי התינוק כאילו נוצר על ידו. מצד שני, לא נחווה כהלוצינציה – הוא במקום ביניים. המרחב המשחקי הזה הוא התחלת התרבות, שבנויה תמיד על המקום האשלייתי בו הפנים והחוץ אינם ברורים.

צריך להיות במוד לא אנליטי כדי להנות מתרבות – לנתח סרט אריסטוטלית הורס אותו, היופי בסולנים הוא לא בטכניקה אלא ביכולת שלהם להביע משהו אישי.

פציינטית שתמיד היתה צריכה להיות מה שרצו, וזלזלו ברצונות שלה, סובלת מדיכאון כרוני, ניסיון התנגדות. היא רוצה שהאניליטיקאי יחתוך החוצה חלקים מהמח שלה, ולא יעשה פסיכואנליזה.

הפרוידיאני יפרש את זה כהתנגדות, הקלינייאני כרגרסיה, והויניקטיאני – כהזמנה למשחק (הוא ישאל: לאן להיכנס? לאן ללכת? מה לעשות שם?) הטכניקה הויניקוטיאנית יכולה להביא להתקדמות טיפולית (במקרה זה הפציינטית חשפה תחושות חשובות ביחס לאמה). חשוב ללכת עם הילד שלך ולבנות איתו בלגו את מה שהוא רוצה לבנות – לא את הרכבת החשמלית שאבא כל הזמן חולם עליה, את את המגדל – כי הוא רוצה שהילד יהיה ארכיטקט. כך גם באנליזה – יש לאפשר למשחקיות לקרות. גם הומור בטיפול הוא משחקי – כי הוא מצוי במרחב הביניים. ההומור מאפשר לגשת למקום המשחקי.

החוויה התרבותית – עמ' 114:

פרויד, יש עידון - הרוצח נהיה מנתח, המציצן – פסיכואנליטיקאי. לדעת פרויד התרבות היא שורה של עידונים. כל הניסיון ליצור עולם יפה יותר וטוב יותר הוא תוצאה של הצורך שלי לשלוט על האימפולסים שלי.

ויניקוט – מה מקומה של החוויה התרבותית בנפש? במהלך הגדילה יש מעבר מהקונקרטי לסימבולי, וזה קורה באמצעות המשחק. (תינוק לא יכול להבין את המשמעות הסימבולית שבספר. בשבילו זה גוש כבד של דפים, אולי מאוחר יותר – שאפשר לדפדף בהם, או שאמא צועקת "אל תלכלך את זה!”).

• איזה קשר למכניקת הקוואנטים, לפיה יש ההשפעה הדדית בין המתצפת והתצפית.

כשהאם נעדרת יותר מדי זמן נוצר עצמי כוזב (“אני יותר טוב מאמא! אני לא צריך את אמא!”) שנוצר כדי למלא את החור שעלול להיווצר על ידי היעדרות נוספת, דומה, של האם. מצד שני, תסכול במידה סבירה מעודד התפתחות "אין לימוד בלי כאב" – כי כדי ללמוד צריך לוותר על משהו שיש בפנים (העובדה שהאמא צמודה אלינו כל הזמן, במקרה של התינוק, או ידע קודם – במקרה שלנו). בתסכול כזה נוצרת יצירתיות, דמיון, משחקיות... שם נוצר התחלה של עצמי כוזב שמשמר את העצמי האמיתי בזמן שאמא לא שם.

מערכות גדולות – למשל צבא – מפתחות עצמי כוזב. זה יעיל ברמת המקרו. (“שלא נעמוד סביב הקבר ונגיד: איזה איש חושב!).

ויניקוט הוא כמעט חוצפן – הוא אומר שהרפואה והפסיכואטריה נוצרים מהצורך לעזור לאנשים שסוטים מהנורמה (דלקת, סכיזופרניה), אבל – הוא טוען – הפסיכואנליזה נעצרה במשהו, כי בעוד הרפואה מתארת את הנורמלי, הפסיכואנליזה לא. ויניקוט רוצה לגשת מלאכה הזאת ולתאר את הנורמלי במונחים של חיים. האם תמצית החיים היא סיפוק היצר, ירידת המתח? ויניקוט אומר שאם נשאיר את החיים רק ליצר נהפוך ליצורים מפותיפ ומפתים, שמונעים על ידי פיתוי ולא על ידי קשר. וויניקוט לא חושב כך – הוא, כמו פרברן, חושב שהמניע העיקרי אינו דחפים אלא יחסים. המחלוקת העיקרית עם פרויד -

ויניקוט – עצמי --> יצר "על הרוכב לרכב על הסוס, לא להניח לסוס לדהור כאוות נפשו" (אני – נפש, סוס – גוף. פאראפרזה על דקרט).

פרויד (אבא ואנה) --> יצר, דחף --> ... ---> עצמי.

צריך להבין את הרקע של ויניקוט – למשל, את מערכת החינוך הבריטית בזמנו של ויניקוט.

העריצות "הממלכה היא אני" נשענת על קריסה של המרחב הפוטנציאלי, ואומניפוטנציה של מי שעומד בראש ההירארכיה.

היחס לתרבות בין ויניקוט לפרויד -

אצל פרויד התרבות היא הגנה.

אצל פרויד התרבות היא אובייקט אוניברסלי – פרויד בתאוריה ראשונית שלו קורא את היסוד של הקיום האנושי במלך אדיפוס. הוא קורא את היצירה התרבותית כאילו קרא משוואה פיסיקלית – הומרוס לא כתב יצירה, הוא כתב משוואה.

ויניקוט קורא את הסיפור כסיפור פרטני, לא כמדע אוניברסלי. אבא של אדיפוס, לפי זה, היה תריך להתנגד לאורקל. אמא של אדיפוס כשלה כאמא, והיתה צריכה להגן עליו.