הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 4: בין פסיכולוגיית האגו ובין מהפכת יחסי-האובייקט

שיעור 4 – 22.04.2012

ד. קומה שנייה ומחלוקת ראשונה: בין פסיכולוגיית האגו ובין מהפכת יחסי-האובייקט. מפסיכולוגיה של אדם-פוגש-עולם לפסיכולוגיה של אדם-פוגש-אדם.

קריאת חובה:

1. מיטשל ובלאק, פרויד ומעבר לו¹. פרק 2, ע"מ 72-101. תולעת ספרים. 2006.

Mitchell &Black, Freud and Beyond. BasicBooks. 1995.

2. גדי טאוב, טעותו של פרויד (ישלח במייל לאתר הקורס).

קריאת רשות:

3. נוי פנחס, הפסיכואנליזה אחרי פרויד. פרק א'. ע"מ 13-45. מודן. 2006

על חומר הקריאה:

סטראצ'י תרגם את פרויד לראשונה. זה ממש מורכב, כי פרויד המציא שפה שלמה, והתרגומים הראשונים היו ממש מסורבלים. הוא תרגם את פריוד יחד עם אשתו. משימת חייו היתה להנהיר את פרויד ללא-דוברי גרמנית. התרגומים של פרויד – ככל שהם יותר מאוחרים כך הם יותר נהירים. המאמר שקיבלנו לקרוא ממש חשוב, כי הוא מתאר את המודל הטיפולי של פרויד.

המעבר של פרויד לוינה. דרמטי מהפכני, כי כאשר המטפלים בהיסטריה הבינו את הפרדוקס הנוירולוגי, למשל – שיתוק הכפפה (-הפרעה היסטרית, היום: קונוורסיבית, שיתוק באזור של הכפפה שהוא לרדוקסלי מבחינה נוירולוגית, בגלל שזה לא מתאים לעצבוב של כף היד, כך שלא ייתכן שיתוק רק של האזור הזה). מצד שני, בעזרת היפנוזה ואח"כ שיטות אחרות אפשר להעלים את הסימפטום. פרויד ושרקו הבינו שלא מדובר ביד הפיזית של המטופל אלא ברעיון שיש למטופל ביחס ליד שלו – כלומר, מדובר ביד הנתפסת ולא היד הממשית. [רבים מהחולים ההיסטרי נתפסו כמתחזים, אך בדיקות הראו שזה לא כך – למשל – עיוורון היסטרי ואור בוהק, שלא גרם להרחבת האישונים]. ברגע הזה יש פריזה דרמטית ממדעי הטבע, הרפואה, הנוירולוגיה. כאשר מדברים עם המטופלים – לא על מערכת העצבים שלהם – כלומר: על הליכה, לא על רגליים. יש מעבר מדיבור אורגני לדיבור על הרעיון של הגוף. זאת פרידה מהמטריאליזם. כשפרויד מבין שההיפנוזה היא א.כלי מוגבל ו-ב.רק כלי עוברים לשיטות אחרות.

מה היפנוזה? מצב מודעות שהוא בין ערות ושינה (גם מבחינת הפעילות של גלי המח) – מצב מדיטטבי אליו שייכת היפנוזה, הרפיה, דמיון מודרך (בעיקר גלי אלפא). כל הניסיונות לעשות הכנה מנטלית לפני תפקוד שיא הם ניסיונות לייצר את המצב השלישי הזה. בהתחלה חשבו שהבעיה היא במצב המודעות ההיפנוטי, ולכן הפתרון הוא היפנוזה, אבל בהמשך הבינו שזו רק שיטה, לא שם נמצאת הבעיה, ואז פרויד עבר לדרכים אחרות.

בהתחלה חשבו שהבעיה היא זכרונות מכאיבים, והפתרון הוא שיקום הזיכרון. הדוגמא הקלאסית לשיטה זו הוא הטיפול באנה או (ברטה פפנהיים). מבינים שהסיפור הוא דיבור חופשי ומפתחים שיטה של אסוציאציות חופשיות, בהתחלה בשיטה משונה בה המטפל לחץ קצת על המצח וביקש מהמטופל לספר את סיפור חייו כאילו הוא נוסע ברכבת וצופה על נוף חייו, באופן לא שיפוטי. זה בעצם טיפול במשפט אחד – תתרווח לך בכסא הרכבת וצפה על נוף חייך, ובהמשך המטפל אומר אני אשב לידך ונדבר על זה. ברטה פפנהיים מדברת על זה כניקוי ארובות. מתחילות להיווצר כל מיני תופעות בטיפול שלא מוסברות על ידי המודל. אצל אנה או, אחרי היעלמות הסימפומים בצורה מאד מרשימה אנה או מפתחת הריון היסטרי, ובטוחה שברויאר הכניס אותה להריון. את ברויאר, שהיה די שמרן גם קודם, זה לגמרי הלחיץ והוא ברח להיות רופא כמו קודם. היום השלכה נחשבת לחלק מהטיפול, אבל אז לא הבינו את זה.

בתחילת שנות ה20 פרויד חשב שיש חיצוי – מודע ולא מודע אליהם מחולך הנפש. בהמשך פרויד הוסיף את הפרה-מודע, או סמך מודע בעברית צחה, בין המודע והלא מודע. מטרת הטיפול היא להעלות כלפי מעלה את מה שהודחק. בשלב זה מסתבר שזה לא קל. פרויד וברויאר מתחילים לחוש שיש מאבק בחדר והם קוראים לו התנגדות. בהתחלה המחשבה שלהם היא שההתנגדות היא למטפל, למה שיש לו להציע. אז גם נוצר הטקס הסוגסטיבי עם הלחיצה על המצח "עכשיו יבואו המחשבות החופשיות", עד לרגע בו פרויד הזה את המחשבה פורצת הדרך שההתנגדות היא לא למטפל אלא לטיפול, לחומר הלא מודע. פרויד אומר שאם יש לאדם יכולת להתנגד שחומר מהמחסן יעלה לסלון פירושו של דבר שלנפש יש מנגנונים כדי לעשות את זה, והוא קורא להם הגנות. כלומר, לאדם יש מערך הגנתי שמונע מהחומרים לעלות למודע. היום הגנות וסימפטום זה היינו הך.

יש הגנות – ומשממעות הדבר שיש משק לא מודע שלהם של מערך שמנהל את ההגנות. עוד מסקנה היא שכנראה שהחומר הזה מאד מאיים על הwell being של האדם. כאן הנפש הופכת להיות מורכבת יותר מהטופוגרפיה. פרויד מבין שזה לא רק עניין של ונטילציה, פרקון, קתרזיס ואבריאקציה, אלא שיש פה איזה חלק בו המטפל מדבר עם המטופל על מה שעלה – על הזיכרון, המשאלה. (טראומות --> משאלה --> ___). אחת הסיבות היא שאבא שלו נפטר ופרויד מתחיל לחלום על הוריו. הוא עושה לעצמו אנליזה, אותה הוא מתאר במכתביו לחברו פליס. העובדה שחלומותיו מלאים באלימות ואגרסיביות כלפי הוריו, והוא יודע שלא היו לו טרואמות, הוא מתרחק ממודל הטראומה ומתקרב למודל המשאלה. פרויד מבין שאם לא מדובר בטראומה אלא יש סיפור של משאלות ופחדים לא מודעים אז זה נראטיב פנימי לא מודע, וכך הוא מתחיל לפתח את המודל ההתפתחותי, כשמה שמעניין זה שהוא הולך מקדימה אחורה. בעקבות האנליזה העצמית ואנליזות של מטופלים הוא בונה את המודל האדיפלי, המשולש, של אבא-אמא-ילד. הקלקול הוא התפתחותי, והתיקון צריך לקחת בחשבון את ההתפתחות.

הסיפור של אנה או – פרויד דבק בתיאוריה שלו, ואומר שכל מה שמתרחש יש להבין, והוא מדבר על טרנספרנס, העברה – מצב בו מייחסים למטפל רגשות (חיוביים / שליליים) שמקורן באובייקט אחר. [חיובית – אירוטית, שלילית – תוקפנית]. פרויד מזהה את זה אבל לא רותם את זה לטיפול – הוא מתייחס לזה כרעש, הפרעה. הוא מנסה להצטמצם בחדר ככל יכולתו ולעבור ממקום של אינטראקציה מאד שופעת עם המטופל למקום של צמצום (הכלב של פרויד היה יושב על השטיח. יום אחד הוא קם ויצא מהחדר, ופרויד אמר למטופל שנמאס לא מההתנגדויות שלו. פרויד היה מאד שקוף בקשר למודל שלו, כמו שהיום קורה בCBT, שהוא מאד דידקטי, בטיפול פסיכודינאמי זה לא קורה. הוא היה יכול גם לחגוג תובנות). הנוכחות שלו מבחינתו היתה רעש למטופל. זו הסיבה העיקרית לכך שהוא הציב את הכיסא שלו מאחורי המטופל.

פוקו בסקירה היסטורית מרתקת מראה שיש שתי טכניקות ל'דע את עצמך':

1. הגישה ההליניסטית – הדרך לדעת (להגיע אל המידה הטובה) הוא לטפל בעצמך – להיות בריא, נקי, רגוע, מאוזן, לא עני מדי. (המייצג היום הוא הרעיונות של מדיטציה, שתיקה, רעיונות ניו אייג'יים).
2. הגישה הנוצרית – וידוי. צריך לדבר, לחשוף את מה שקורה לך. מודעות, רפלקציה, תודעה. (דקארט, פילוסופיה רציונלית ופסיכואנליזה).

פוקו חשב ששניהם שטויות.

דיברנו על המודל הקתרטי, הטופוגרפי והיום נדבר על המודל הסטרוקטורלי.

הפירוש הופך להיות הכלי המרכזי בפסיכותרפיה.

כדי להבין את זה נבין איך פרויד מעבה את המודל התיאורטי שלו.

כאשר פרויד מזהה את המאבק של האדם שאינו עם המטפל, הוא מבין שבתוך הנפש יש כוחות מנוגדים – כח שרוצה להעלות את הדברים למודע וכח שמונע את זה. כלומר, בתוך הטופוגרפיה יש התנהלות של סטרוטורות.

פרויד מציע את המודל הסטרוקטורלי (משלב תובנות מהקליניקה, המודל האדיפלי והמודל הטופוגרפי) שמחלק את הנפש לאיד, אגו וסופר אגו.

• איד – מכוון ע"י רצון לעונג, דחפים, מולד. כולו לא מודע.
• אגו – מודע בחלקו. הוא הישות שתפקידה לפשר בין האיד והסופר אגו. חשיבה, רציונל, מודעות עצמית, הגנות. הוא המורכז מכולם. תפקוד תקין של אדם תלוי ביכולת של האגו לפשר ולווסת בין שני הגופים התובעניים האלה.
• סופר אגו – מודע בחלקו. מתפתח בעקבות חינול והורות. מוסר, ערכים, מצפון. מנוגד לחלוטין לאיד. הסופר אגו רוצה להתנהג כמו שצריך, בהתאם לנורמות של החברה.

ברגע שיש את המודל הסטרוקטורלי נוצר מושג בעל חשיבות עליונה בפסיכואנליזה ובתרבות המערבית בכלל, והוא המושג של קונפליקט. הכוונה היא להנחה שהחיים הם קונפליקטואליים בהגדרה – ברמה התוך נפשית אבל גם בין אישית – זוגית, צוותית, חברתית. ההנחה הזאת הופכת להיות אקסיומטית. כנראה שבתרבות המזרחית הקלאסית ואולי אף בתרבות האנושית הישנה לקונפליקט, אם יש לו מקום בכלל, הוא לא עד כדי כך מרכזי.

מרגרט מיד מתארת ילד שמנסה להיכנס לבקתה של אסיפת הגברים, והוא נאבק עם הדלת הכבדה. היא שואלת את הגברים למה הם לא עוזרים, והם אמרו שאם הוא ירצה הוא יבקש. עלתה במוחה המחשבה שאפשר לחיות בלי קונפליקט, וכך עלה במוחה הרעיון של עיקרון הרצף. הילד בסמואה גדל ברצף של קיום – חשוף למין ואלימות ולדעתה יש פחות נוירוזות. במקום חיים קונפליטואליים הם חיים חיי רצף – בניגוד לתרבות מערבית מודרנית. הפכו את זה לשיטת גידול ילדים בצורה די בעייתית, עם טוויסטים ניו אייג'יים (שיטה לפיה לא מציבים גבולות לילד ולא אומרים לו מה לעשות עד שהוא מבקש בעצמו – ישן עם ההורים, אוכל, מוצץ, גמילה...).

עוד על הקונפליקט: ב'מעבר לעקרון העונג' כותב פרויד, שברגע בו נוצרים החיים נולדים שני כוחות: אחד שרוצה להתפתח, לגדול, להתרחב, לצאת מגבולותיו, וכח שני שרוצה לשמר, לאגור, להתבסס, לנוח, וכל החיים שלנו הם תוצר של הקונפליקט בין שני הכוחות האלה. זו גישה מאד מערבית – מבחינת פרויד הקונפליקט הוא מצע החיים. במילים של היום ניתן לומר שניסיון להימנע מקונפליקט פוגע בהתפתחות האדם, והחוכמה היא ללמוד איך לנהל קונפליקט, לא איך להימנע ממנו. הסיבה היא שאם נסלק, במודל הסטרוקטוריסטי, את הסופר אגו – נקבל פסיכופת נטול קונפליקטים, ואם נסלק את האיד נקבל נזיר נטול קונפליקטים. שניהם לא רצויים. ברגע שכל שלוש הכוחות בתמונה יהיו קונפליקטים. (מטאפורה - אם ננתק את הגלגל מהכביש לא יהיה בלאי, אבל גם לא ניסע לשום מקום). תפקוד תקין הוא ניהול מוצלח של קונפליקטים ולא הימנעות ממנו. הרמוניה בעיני פרויד, שהיה מאד אפלטוניסט, היא רומנטיזציה שאינה במקומה, משאלת לב שאין לה כיסוי. בעקבות כך מושגים של אושר לא היו רלוונטיים לפרויד. מטרת הטיפול – להחליף agony בcommon miserable.

בעצם כל המאבקים האלה בין הסופר אגו והאיד הם סמויים מהעין. הסנקציה של הסופר אגו היא רגשי אשם ברמה הפנימית (ברמה המציאותית – שיתפסו אותי. זה לא קשרו אלינו כרגע). לכן עקרון הפעולה של האגו הוא לייצר מקסימום עונג במינימום אשם. אנשים לא מכירים את הסטרוקטורה, והם צריכים להבין מה קורה. כאן נכנס המטפל, וההסבר שלו למצוקה – שהוא קונפליקט שאינו מנוהל טוב, הוא הפירוש – שהוא הכלי הטיפולי המרכזי.

כאן נכנסים לתפיסה פילוסופית שמאותגרת עד היום, והיא אומרת שמה שמביא הקלה לאדם הוא הבנה.

נא לקרוא ולהבין מהו פירוש מוטטיבי. יש אמירה כמעט מיסטיפיקנטית – יומרנית ברמות, שאומרת שאסביר לאדם מה מתרחש בנפשו וייטב לו, כי זה ייצר שינוי בנפשו. הבשורה היא בשורת המודעות.

עוד מטרה שפרויד מציב לטיפול היא: where id is ego shall be – כיבוש הלא מודע על ידי המודע. הכוונה היא לדחיקת הלא מודע על ידי המודע. הריפוי הוא ע"י מודעות עצמית. כל פירוש בחדר הוא הפיכת לא מודע למודע.

1 ממולץ לרכוש את הספר. משמש בסיס לקורס כולו ולמפה בסיסית ומעמיקה של הפסיכותרפיה הדינאמית בכללה.