פילוסופיה חדשה א' - תרגול 4

תרגול 4 17.04.2012

על התרגיל -

שאלה ראשונה -

שלילה / היעדר – מה ההבדל בינהם?

שניהם באים להסביר משהו ש'אין', אבל לאין יש מובן שונה. הדוגמא הקלאסית היא ראיה -

• אבן – לא רואה ולא אמור לראות (שלילה)
• עיוור – לא רואה ואמור לראות (העדר)
• ילד בן שעתיים – לא רואה אבל יראה (העדר זמני – פחות רלוונטי לנו)

כלומר- בשלילה אין לאבן case נגד אלוהים, אבל לעיוור אין. אם משהו הוא חלק מההגדרה (איזושהיא קונבנציה) של הישות והתכונה לא קיימת, זה העדר.

איך זה קשור לטעות?

הטעות היא העדר. מדובר במשהו שאמור היה להיות לי, לכן יש לי קייס. לכאורה לא הייתי אמור לטעות. האדם לא מתלונן על זה שאינו חי לנצח, או שאין לו 30 עיניים – כי אלו מקרים של היעדר.

שאלה שניה - להסביר את בעיית הטעות בעזרת שכל רצון ושיפוט.

בטעות יש אידיאה, רצון ושכל.

אני רואה פסיכולוגי רכבת שנפגשים באופק. האם התמונה היא שקרית? לא, כ נראים פסי- רכבת ממרחק. אין שום בעיה באידיאה. הטעות תהיה אם נאמר שפסי הרכבת באמת נפגשים. אלוהים נתן לנו אידיאות מושלמות, אבל הוא לא נתן לנו את כל האידיאות. זוהי המוגבלות של השכל.

לעומתו, הרצון הוא אינסופי. יש אנלוגיה בין הרצון של האלוהים והרצון שלנו.

האידיאה היא מוגבלת. הטעות קורית לא בתפיסת האידיאה, אלא בשלב של הפעלת השיפוט.

דקארט מבחין בין האידיאה ובין השיפוט – קודם יש אידיאה, ואח"כ יש שיפוט (חשוב, נראה בהמשך בשפינוזה).

• אידיאה – אובייקט של המחשבה. גם תחושה במובן הזה היא אובייקט של המחשבה. חלק מהעניין הוא שיש אני, יש אידיאה (שולחן, כסא – במחשבה, לא הממשיים) ועולם (שבו יש שולחן וכסא ממשיים). האובייקט של המחשבה הוא האדיאה, והאמת נמצאת בקשר בין האידיאה והאמת – האם האידיאה מייצגת משהו בחוץ? בפטה מורגנה, למשל – לא, ואז זאת אשליה, לא אמת.

שאלה שלישית – מה הקשר בין אדישות לבין חירות?

מתי אנחנו מבולבלים ולא יודעים במה לבחור? למשל בידיעה חושית. כאשר אנחנו פותרים תרגיל בגיאומטריה לכאורה אין לנו חופש. התשובה הנכונה כופה את עצמה. דוקא חוסר ההתלבטות היא סימן של חופש, כי האדישות נובעת ממוגבלות, מחוסר ידיעה.

בחופש יש משהו משונה – מצד אחד הוא לא סיבתיות או הכרח (לאטומים בתמיסה אין חופש, כי הם עובדים לפי כללים). חופש בהכרח בלתי תלוי בהכרח. מצד שני, בחופש יש עדין סיבתיות – אני גרמתי לפעולה. אם הכיתי מישהו וזה היה שרירותי, אין לי אחריות. יש לי חופש כי אני גורם למעשי. (יש מי שיאמר שאלוהים הוא הכי חופשי כי הוא פועל לפי הכרח).

היגיון חמישי -

נעבור על המבנה של ההוכחה השניה לקיום האל "ההוכחה האונטולוגית (תלויה רק במושגים, יש עוד שתי סוגים – פיסיקונטלוגית וקוסמותיאלוגית) לקיום האל".

הכותרת משונה – על מהותם של הדברים החומריים ו(שוב) על האל שהוא קיים.

עמ' 106 “ומה שאני רואה" -

דקארט מוצא בתוכו אידיאות של דברים מוגדרים... עדין נמצאים בתוך התודעה, דקארט יודע שהוא קיים, שיש כל מיני אידיאות, ולא יודע מה המקור שלהן – האם הוא בחוץ או לא.

מה אמיתי באידיאות האלה? מה הוא לא חופשי לבדות?

...

אע"פ שאין באפשרותי לתפוס הר בלי עמק, זה שאני תופס הר עם עמק לא אומר שיש הר בעולם. איפה אנחנו חופשיים ואיפה לא? (לשים לב- זה הר ועמק, ולא בהכרח מתמטיקה).

יש חוקים של המחשבה (פה אין חופש, זה הכרח מושגי) – כל פעם שאני חושב על הר (כאן אני חופשי, אני לא חייב לחשוב על הר), אני חייב לחשוב גם על עמק. האם מתוך כל נובע שיש הר בעולם? לא!

עכשיו יש שאלה קצת אחרת – האם קיום הוא תכונה?

אני – שרירי, גבוה, חטוב, לובש חולצה כחולה, וקיים. האם קיים הוא תכונה? בעיקרון לא, כלומר – יש הפרדה בין קיום ומהות (שהיא סך התכונות). ממהות לא נובע קיום. אי אפשר להגיע מאחד לשני.

א-ב-ל אלוהים יוצא דופן, כי אצל אלוהים קיום הוא כן תכונה.

ההוכחה האונתולוגית של דקארט -

התוכן של המושג אלוהים כולל בתוכו את כל השלמויות כולן – כולל קיום. אצל אלוהים אני לא יכול לעשות את ההפרדה בין קיום ומהות. את כל שאר הדברים (אידיאות?) אני יכול לדמיין את מהותם ולדמיין שאינם קיימים, אבל אלוהים לא, הקיום מובנה בהגדרה שלו, במהות שלו. יש מושלם בתכלית, חלק מהמושג, המהות שלו היא ידיעת כל, נצחיות וקיום. זה הניגוד למתמטיקה – הגיאומטריקנים מתעסקים במשולש בלי קשר להאם הוא קיים בעולם.

(מושג = מהות, שתי מילים לאותו דבר).

לוק – מסה על שכל האדם:

שלושה שיעורים קרובים – ניגע בהמשך בהרבה מהדיונים של דקארט – שפינוזה ולייבניץ.

פה אנחנו כאילו בעולם אחר (כאילו, כי את הכל קבע דקארט, היסטורית). שיעור וחצי על לוק, שיעור על ברקלי.

אמפריציסטים – זה כבר לא קרטזיאני.

מבוא –

סעיף 3, עמ' 26 “הדרך" – לוק שואל את השאלות הקלאסיות. תמונת עולם קרטזיאנית, מתעסק באיך דברים נכנסים לתודעה.

סעיף 4 – הברור והמובחן של לוק שונה משל דקארט – אצל דקרט ברור ומובחן קלאסי הוא הקוגיטו, ואצל לוק – משהו אחר לגמרי. (הטרמינולוגיה קרטזיאנית).

סעיף 8 – מושג=אידיאה. מושג הוא אובייקט של המחשבה. זה יכול להיות גם ציור, רעיון (ועוד מעט נראה שהוא חל גם על חושים), גם פגאסוס, גם אלוהים הם אידיאות.

תזכורת – לפי דקארט יש שלושה סוגי אידיאות, לפי מקורן:

• מקור מבחוץ (שולחן) - פסיבי
• המקור הוא מהרוח (פגאסוס, מכבי זוכה באליפות, אהבת אמת :) ) – יש משהו אקטיבי, יוצר
• טבוע מלידה, לפי דקארט האל ואמיתות נצחיות (חידוש – לוק "אין ברוח עקרונים טבועים מלידה")

לוק מניח שיש עולם בחוץ, דקארט לא.

לוק חוזר במובן מסויים לשכל הישר. הוא אומר שאנחנו מקבלים את המושגים מבחוץ – את כל הידיעה, כולל רצונות, מאוויים, מתמטיקה – את הכל אפשר לקבל מבחוץ. למשל, מי שמעולם לא ראה צבע לא יהיה לו מושג של צבע. לוק לא תוקף את בובה- הוא יוצר דחליל ואז תוקף אותו. אין שום דבר חרוט מבפנים.

עקרונים מעשיים – מוסר (?).

כל אחד מודה, אם רק נסביר לו – ש1+1=2 (גם בן שבט פראי). לגבי דברים אחרים – מוסר, שאלות אמפיריות, זה יותר בעייתי, אבל מתמטיקה? אף אחד לא מתווכח על זה. [מתמטיקה כולל גם לוגיקה, למשל – כל מה שישנו ישנו, מה שאיננו איננו].

(עמ' 39, 3) זה שיש הסכמה כללית על זה לא אומר שזה טבוע מלידה.

משפט: יש ידיעות טבועות מלידה -

טענה ראשונה של לוק – לא כולם מודים בהם (בידיעות הברורות)! קטנים, שוטים לא.

טענה שניה של לוק – כל ידיעה כוללת גם את תודעת הידיעה, ידיע פירושה תועה עצמית, או תודעת הידיעה. אם אני אומר שאני יודע לבנות בית, אז אני בהכרח גם יודע שאני יודע לבנות בית. אין מצב ש"אני יודע ואני לא יודע שאני יודע".

מסקנה – אין ידיעות טבועות מלידה, כי יש אנשים שאינם יודעים אותם, ואם היו יודעי אותם הם היו יודעים שהם יודעים אותם. (בעיה – אומנים שכותבים בהשראה, הם לא יודעים להסביר מה הם עשו. לפי לוק, הם לא יודעים. פרופסורים לתולדות האומנות, למשל, יודעים [אבל הם לא יודעים לעשות? זה מספיק?])

לוק ממשיך ואומר – שאם נאמר שמה שיש לנו פוטנציאל לדעת הוא אידיאה טבועה מלידה, אז יוצא שהכל הוא אידיאה טבועה מלידה, ואז הקטגוריה הזאת מיותרת, נגיע לתוצאות אבסורדיות – גם אמיתות חושיות יהיו אמיתות טבועות מלידה. - האם הידיעה שאני לובש חולצה כחולה היא כמו שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. אין הבחנה בין טבוע מלידה ולא טבוע מלידה. מכאן שלהימצא אין פירושו באופן פוטנציאלי – אלא להימצא ממש – כך שאם נשאל ילד בן שנתיים "האם כל מה שהוא הוא?” הוא חיב להיות מסוגל לענות שכן, ולהבין את זה.