יום שלישי, 27 במרץ 2012

פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 4 - ויניקוט 1


שיעור 4 – 27/03/2012 – יחידת תינוק-אם, סביבה ותנועה ספונטנית

סביבה מדעית בה צומחת ההגות של ויניקוט:
טיפולוגיה של תינוקות -
  1. תינוק פרוידיאני – מונע על ידי דחף. דחף אינו אינסטינקט. אינסטינקט הוא מעדל בילוגי, דחף עובר מודולציה לסמלי. המומנט של דחף הוא פיזיקאלי – שואף לפרוק את המתח, זה קורה בחשמל, מגנט, אנרגיה קינטית. מערכץ הדחף של פרויד שואבת מהמודל הפיזיקלי. הוא משחק את הדרמה שלו לא בתחום הפיזיקלי אלא בתחום המיניות. אחד החידושים של פרויד היא המיניות הילדית (בעולם המדע ובעולם הרומנטי תינוקות וילדים הם יצורים א-מיניים). המיניות המוקדמת היא לאו דוקא מיניות גניטלית אלא מסתדרת באזורים ארוטוגניים לפי השלבים ההתפתחותיים. שלב אוראלי: דחף-רעב (דומה להתקף חרדה) פורקן-שובע (כמו אחרי פורקן מיני – רגוע, שליו, דופק נמוך – הומואוסטזיס) וכן הלאה. התינוק מונע בחיי הנפש שלו על ידי הצורך לפרוק דחפים. הפונקציה של סביבת התינוק היא לשמש לפורקן הדחף. האובייקט (סביבה) הוא האמצעי בו ממלאים את הצרכים, סביבה שאינה מאפשרת מילוי הדחף היא בעייתית. תינוק פרוידיאני נע בין מתח ורגיעה. הסביבה משמשת (מטאפורה םיזיקלית כלשהוא לפורקן מתח). סביבתו של התינוק היא קודם כל אמא.
  2. תינוק קלייניאני – מגיח עם מבנה ועם פנטזיה לא מודעת. יש אלבורציות מעבר לדחף (שעוד תקף). הוא נולד עם הזעם – יצר מוות, שאינו תלוי סביבה. התינוק נולד עם envy כלפי האמא. קשה לו עם התלות. (אפיגנטיקה משהו – איגנטיקה ניסתה להסביר תרבות בDNA, ובעלת תפקיד בתורות גזעניות.
  3. תינוק פרבריאני – פרבר עושה את המהפך השני בגודלו בפסיכואנליזה "מהפך קופרניקאי בתיאוריה של פרויד" – הוא הופך את הקערה על פיה: האובייקט אינו שם כדי למלא את הדחף, אלא המניע האנושי הבסיסי הוא הצורך באובייקט, הצורך לא להיות לבד, הצורך בקשר. הדחף הינו אמצעי להתקרב, ליצור קשר, להיות במגע עם האחר. אובייקט מספק הינו אובייקט שמאפשר לי להיות במגע אינטימי ואפילו תלותי איתו. הדרמה תלויה בטיבו וטובו של האובייקט. אובייקט מתסכל, נמנע, פוגע הוא סכנה לאובייקט כי אי אפשר לתקשר איתו. הכוונה לאמא שאינה יוצרת קשר רגשי ו/או אינה מספקת צרכים פיזיים. שוני גדול מתיאוריה קלאסית: איך אני מתמודד עם אובייקט רע? כמבוגר אפשר למצוא תחליפים, אבל התינוק אומר לעצמו שאמא לא יכולה להיות רעה, אלא אני רע. אמא לא אוהבת אותי כי אני רע, מגיע לי עונש. התגובה לעולם מתסכל היא להפוך לסובייקט מתסכל. זה מאפשר לשמר את אמא כאובייקט טוב. דוגמא קלינית: כל נאנסת עוברת בשלב כלשהוא מצב בו היא מאשימה את עצמה (וכל עובר טראומה). חלק מנפגעי הטראומה נשארים עם המנגנון הזה כל חייהם – לוקחים את הרוע מהתוקף ומעבירים אותו לעצמם – אומרים שהם אשמים (בסיועה הנדיב של הסביבה השוביניסטית). זה משתלם כי כך משיגים שליטה moral defence – אני הייתי רע ולכן התנהגו אלי רע – ואז גם: אם אהיה טוב בעתיד הסביבה תהיה טובה אלי. [פרבר הוא ההפך הגמור מקליין].
  4. התינוק של ויניקוט.

סביבה ריאלית -
שנות ה40, הפסיכואנליזה בבריטניה מפולגת בין שני זרמים – אנה פרויד (ממשיכה בדרכי אבא) וקליין. (פרבר הוא בסקוטנלד, לא קשור למאבק). ויניקוט רוצה לשמור על החשיבה העצמאית שלו ולא להשתייך לשום כת.

תינוק לעולם נולד לתוך סביבה – ויניקוט אומר שבתינוק נראה את האינטראקציה בין הגורמי הולדים והסביבה המאפשרת facilitating environment. בשלב הראשון של החיים שאם והתינוק הן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, והתלות של התינוק באם היא לא רק פיזית אלא גם נפשית. אי אפשר להתייחס לתינוק כיישות נפרדת. התינוק אינו רואה באם אובייקט, משהו נפרד, אלא הקרום שעוטף את גופו – הפיזי והמנטלי – מכיל אותו ואת אימו. כאן פונה ויניקוט פניה מכרעת ומסתכל על האם – האובייקט. ויניקוט היה רופא ילדים (ונשאר כזה עד יומו האחרון) הוא נחשף לעשרות אלפי יחידות אם-תינוק, והוא הסתכל עם האם לא רק בסובייקט אלא גם כאובייקט. הוא דיבר על ההסתגלות של האם (לא של התינוק כמו לפניו) – מהם התנאים המוקדמים להסתגלותה של האם להיותה אמא – ויניקוט טוען שההזדהות הראשונה היא של האם עם התינוק. האם נכנסת לעולם האינפנטילי וחיה את הצרכים של התינוק לא כמבינה – ניתוח אינטלקטואלי, אלא יש לה חזרה לתינוקיות שלה – היא מזדהה באופן מוחלט עם התינוק. סיביוזה בין תינוק לאם הוא תיאור אך לא הסבר – התלות היא הדדית כי האמא עוברת רגרסיה. יש יחסים מקבילים של הזדהות. זה קריטי, כי אפשר לומר שלידה זאת מחלת נפש הכרחית, כדי לעבור בצורה מוצלחת את שלב ההורות הראשונית. במובן של ערעור ביקורת המציאות וכניסה לעולם תינוקי.
(קריאה ב"מושקעות אימהית ראשונית”, עמוד 148): הערה - טוענים שהסיבה לדיכאון אחרי לידה היא ירידת אסטרוגן, אבל קשה להסביר כך דיכאון אחרי לידה אצל האב.
פרויד מדבר על דחף, ויניקוט מדבר על צורך, שבשונה מדחף אינו מתמלא בדינמיקה הפיזיקלית של דחף. צורך יכול לקבל מענה או לא, וההשפעה אינה זהה לסיפוק או תסכול אימפולסים. כאן ויניקוט מבדיל את עצמו מאנה ואבא. הצורך קיים בפנים באופן אינטירנזי, ושייך לעולם הבילוגיה טרם היות איד, יצר.
נענוע התינוק (כדי להרגיעו, תנועות קצביות) אינן סיפוק דחף (יש שאומרים שזו אוננות מוקדמת) אלא מענה לצרכים, הרגעה ביולוגית. מדובר כאן על סביבה שנענית או לא נענית לצרכים <ולא דחף שבא על פורקנו (?)>.

הרפואה והמדע המערביים מבוססים על הדואליזם הקרטיזאני, ומכאן הפיצול בין ביולוגי לבין פסיכולוגי (למשל, המעבר של פסיכולוגיה לגבעת רם). מכאן גם הביטוי מחלה פסיכו-סומטית, כאילו יש מחלות פסיכיות, מחלות סומטיות ומחלות פסיכוסומטיות. ויניקוט מערער על הפיצול הזה. הוא טוען שמי שמפצל בין גופו לבין מחשבותיו לא מסוגל ליצור אינטגרציה. בספרות אף פעם לא כתוב "לגיבור היה דיכאון". הרגש בתרבות האנשוית מבוטא לעולם על ידי הגוף. הפיצול הזה, אליבא דויניקוט, בהגנה יסודו.

מושקעות אימהית ראשונית – primary maternal preoccupation.
למשל, אימהות שמאכילות ילדים עושות תנועות של אכילה. זה שריד לשבועות הראשונים בהם האמא היתה מזוהה לחלוטין עם התינוק.
הגדרת בריאות או חולי תלויה פעמים רבות בסביבה. המצב הנפשי של האם ובוחן המציאות שלה סמוך ללידה היו נחשבים למחלת נפש, לולא ההריון.
אין נפרדות בין התינוק לבין האמא – לזר זה יכול להראות מגוחך. (תינוקימא!)
בהתחלה חיוני שתהיה היענות טוטאלית של האם.
אמהות שמתנהגות כמו סמל בגולני יכולות ליצור ילדים עם אישיות מרצה.
בהתאם לכך באנליזה ויניקוטיאנית צריכה להיות היענות טוטאלית של האניליטקיאי שתאפשר חזרה אחורה אל השלב בו אין נפרדות.
תקופה שהיא קדם חיים ייצריים, אין נפרדות, האמא צריכה להגיב לתנועה הספונטנית של התינוק.
אחת הטעיות הנפוצות של פסיכולוגים הוא שהם לוקחים את הביולוגיה הרבה יותר מדי ברצינות".
לתינוק יש קונסטיטוציה – מה שהיום קוראים DNA (גם הביולוגיה מתפתחת ומשתנה, למשל הjunk dna, יש נטיה לעשות אידיאליזציה לפיזי). סביבה טובה דיה תאפשר לתינוק לבטא את תכונותיו.

מה קורה כשאמא אינה עודת במשימתה, לא ממלאת את הצרכים ובכן לא מאפשרת לגורמים הקוניסיט' להתבטא?
ויניקוט – פגיעה ברצף הקיום. כשהאם אינה נענית בצורה המיטבית לצרכי התינוק זו פגיעה – לא כי הוא רעב / לא החליפו לא חיתול, אלא כי זה איום בהכחדה – כי אם אין היענות העולם איננו. זה לא קשור לסיפוק או אי סיפוק צורך, אלא כי ברגע זה העולם נמוג. לפי ויניקוט, כאן מתפתחת הסיכיזופרניה.
מטאפורה – הקפיצים, מתיחה תעוות אותם ככל שהאלסטיות שלהם קטנה, עיוות לא הפיך. ויניקוט אומר שמקדם האלסטיות משתנה על ציר הזמן, ולכן תקופת החיים הראשונה היא קריטית – כי אז האלסטיות מאד קטנה.
אמא שאינה מסוגלת למושקעות אימהית ראשונית – התוצאה היא או מחלת נפש או עצמי כוזב.

ויניקוט הוא אומן הפרדוקס. הוא לא מאפשר לשאול מה שייך לאיזה קוטב. יש שאלות לא רלוונטיות – זה שייך לתינוק או לאמא? זה לא רלוונטי! זה תינוקימא!

אם אין היענות מתפחת פתולוגיה של העצמי הכוזב, בו סיפוק היצרים הוא כוזב – יש ריקנות למרות מראית חיצונית של עשיה – מין סלי מין, אכילה בלי תיאבון.

השלב הבא (מגיל 4 חודשים בערך) הוא "האם הטובה דיה" בה אין היענות מוחלטת, אלא יש היענות רב הזמן.


אמא, אצל ויניקוט היא הcare-taker הראשוני – יכול להיות גם אב, או מטפלת. לאם ביולוגית יש גורמים ביולוגיים שעוזרים לה להיות יותר מושקעת, “פסיכית".

הרצף והשונות של התינוק הוינוקיטיאני מאחיו הקודמים:
  • חיי הנפש לא מתחילים בדחפים
  • הסביבה לא רק למען פריקת דחפים
  • יחידת אם תינוק ללא דיפרנציאציה
  • נפרדות היא הישג התפתחותי, ומגיעה הרבה יותר מאוחר
  • סיפוק דחפים אינו בעיטת הפתיחה אלא מותנה ביצירת האני מתוך קשר אם-תינוק (יכול להיות כוזב, “בכאילו")
  • אין יצר מוות
  • אין envy מולד






תגובה 1:

  1. "פרבר עושה את המהפך השני בגודלו בפסיכואנליזה "מהפך קופרניקאי בתיאוריה של פרויד" – הוא הופך את הקערה על פיה: האובייקט אינו שם כדי למלא את הדחף, אלא המניע האנושי הבסיסי הוא הצורך באובייקט, הצורך לא להיות לבד, הצורך בקשר."

    יש כאן כשל לוגי בסיסי. אין כאן שום מהפך. במקום המילה "דחף" נכתבה המילה "צורך". מלבד זה אין שום שינוי בתאוריה של פרויד.

    השבמחק