פילוסופיה חדשה - שיעור 3

שיעור 3

שיעור שלישי:דקרט

משאלת הידיעה אל המיטפיסיקה: הקוגיטו; הסובייקט והסובייקטיביות; הוכחות לקיום האל.

קריאה: הגיונות, פרק 2 ו-3.

התחלנו לדבר על הצעד הראשון בפילוסופיה של דקארט – הספק. זהו מהלך פילוסופי די יחיד במינו – ספק היפרבולי / מתודי. משמעות הספק הזה הוא שיש לו כמה שלבים, כאשר כל שלב ניתן לניסוח בעיקרון / פרינציפ – סוג מסויים של אמיתות. הספק מתודי ואינו ספקני (לא נועד להצדיק מסקנה ספקנית) ולכן דקארט מסתפק בנימוקים כללים מאד כדי לקבוע שסוג אמיתות מסויים אינם מכבדים את התביעה שלא לקבל כאמיתי שום דבר שניתן להטיל בו צל צילו של ספק (עיקרון ראשון של המתודה). בסופו של דבר, דקארט מגיע לשלב הרדיקאלי מכולם, ובו, באמצעות הטיעון של השד המטעה דקארט אומר שאפילו דברים היסודיים ביותר, שנראים לנו וודאיים ומכונים "האמיתות הנצחיות" (2*4=8) ניתן להעלות על הדעת שהטענות האלה לא אמיתיות, כך שאנו דוחים אותם לפי שעה. זהו המהלך של הספק. המהלך נעצר בנקודה בה אנו מגלים סוג של אמת שמכבדת את הקריטריון המדובר, ומדובר במחשבה שחושבת את עצמה, שאותה מגדיר דקארט באמצעות הביטוי המפורסם "אני חושב משמע אני קיים" -התפיסה הזאת שלו את עצמו לא יכולה להיות מוטעה בשום אופן, ולכן אם אני חושב אני קיים.

מיד הוא מבצע צעד נוסף (ופרובלמטי – לא נדון בפרובלמטיות) ואומר שהוא "דבר חושב". המבנה היסודי של תורת היש, האונטולוגיה של דקארט הוא יחס יסודי בין מה "דבר" לבין מה שמאפיין אותו באופן העמוק והיסודי ביותר – יחס בין עצם (סובסטנציה) ותואר (אטריבוט). אני עצם, ולעצם הזה יש משהו שמתאר אותו, מגדיר את טיב היש שהוא אותו אני, וזה התואר המהותי – מחשבה. המחשבה מתארת במובן השלם והמובהק ביותר את האדם. המחשבה הזאת היא התבונה, כלומר המחשבה הרציונלית.

אפשר לשאול על "המעגל הקרטזיאני" – טענה שיש לה כמה גרסאות, הנה אחת:

דקארט במהלך שבו, בו הוא יוצא מוודאות הקוגיטו אל הטענה "אני דבר חושב" משתמש בטענות מובלעות בהן הוא אסר על עצמו להשתמש בתחילת הדיון. דקארט אסר על עצמו לקבל את העקרונות היסודיים של המחשבה. הטענה היא שדקארט מניח הנחות שמקבלות את התוקף של העקרונות היסודיים של המחשבה הלוגית.

למשל -

דקארט אומר: כל דבר חושב – קיים.

אני – חושב.

מכאן נובע: אני קיים.

ה"מכאן נובע" הזה נשען על האופן בו אנחנו גוזרים מסקנות מתוך הנחות (עושים את זה לפי כללים פורמליים של לוגיקה). יש כאן סילוגיזם – כל א' הוא ב', אני א', מכאן נובע אני ב'.

דקארט משיב על הטענה הזאת שאין כאן סילוגיזם, מעבר מהנחות למסקנות שמתווך ע"י קבלה של כללים מסויימים של היקש. אלו כללים של תנועה של מחשבה. דקארט אומר שזה לא נמצא ברגע של הקוגיטו, אלא שיש כאן גילוי מיידי, אינטואיציה, משהו שנתפס באופן אנלוגי לראיה, שבו התודעה תופסת באופן מיידי ושלם תוכן נחשב שלם. עובדת הקיום היא חלק מיידי ומקורי של המשמעות של אותו דבר שאני תופס כשאני תופס את המחשבה (או כשהמחשבה תופסת את עצמה).

יש גרסאות נוספות, לא נעסוק בהן, אבל צריך לדעת באופן כללי שמדובר במשפחה של טענות בשם "המעגל הקרטיזאני" לפיהן יש כשל של מחשבה מעגלית – הנחת המבוקש.

חלק מהטענות (טענות נגד של דקארט?) הם שהכללים האלה הם תנאי למחשבה בכלל, שעצם ההתנסות של המחשבה עצמה כבר מניחה עקרונות מסויימים שאי אפשר לוותר עליהם.

(חסר טיפה)

השלב הבא – ניסיון לאפיין את החומר. מה מאפיין אותו? קשיות, תנועה בחלל... מביא דוגמא של גוש שעווה בוער בחושך ואני רוצה לברר מהו הדבר שאני רואה מולי. אני לוקח אותו ונוגע בו, זה מרגיש כמו חומר. כשאני מסתובב עימו ליד האח הוא מתחיל לאבל את כל התנועות שלפני כן חשבתי שמהוות את החומר (צבע, ריח, צורה וכו'). הוא מנסה להמשיך בדמיון את פסילת תכונות החומר, עד שמה שנשאר כבר לא יהיה אפשר לסלך בלי שיסתלק המושג חומר. מהלך סילוק התכונות נקרא רס-אקסטנציה (=הדבר המתפשט). התפשטות היא המהלך היסודי של החומר התלת מימדי. התואר המהותי שמגדיר את הדבר המתפשט אינו אחת התכונות התלת מימדיות אלא העובדה שהוא לומד את הגיאומטריה (מה? אני ישנה).

יש כאן משהו מאד מעניין מבחינה היסטורית – זוהי רדוקציה של הפיסיקה לגיאומטריה. רדוקציה - "מדע על” - הנחה שהמצאות האמיתית של דברים מחייבת מהלך רציונלי באמצעותו אנחנו עוברים ממה שנראה למה שעומד ביסודו. ההנחה היא שהמממשות היא מה שעומד ביסוד ולא מה שאנחנו תופסים מעל לפני השטח. למשל (מקובל על רב הפילוסופים של המאה ה17) – ההבחנה בין איכויות ראשוניות ושניוניות. הרעיון הוא שהאיכיות המוחשות (צלילים, צבעים, ריחות) הם תוצאה של האופן בו אנחנו מושפעים ע”י דברים שיש להם ממשות פיזיקלית שיאנה דומה לאופן בו אנחנו חווים את זה. למשל – צבע הוא למעשה אורך גל, שפוגע ברשתית, עובר עיבוד נויורולגי ונתפס בצורה כזאת או אחרת, ודקארט יטען שמה שקורה באמת הוא הגלגול הפיזיקלי של אותו דבר. למהלך מהסוג הזה קוראים רדוקציה. אנחנו מעמידים את תוכן הניסיון שלנו על משהו שאנחנו מאימינים שהוא מדעי יותר. (לוק עושה את הרדוקציה הזאת באופן חלקי, דקארט עושה אותה באופן רדיקלי). דקארט – המהות של מה שאנחנו תופסים ביסודם הם כולם אך ורק סוג של יחסים גיאומטריים. הרעיון הוא שמה שאנחנו תופסים כחומר הוא קונסטרוקציה שאנחנו עושים, או הסבר של הניסיון, של משהו שביסודו הוא חומר (אך באופן אחר מהנתפס?). לפי דקארט אין משהו ספציפי בחומר ביחס ליחסים הגיאומטריים (המתמטיים) שעומדים ביסודם. זה מאד מרחיק לכת ומאד לא אינטואיבי. אי אפשא להבין את זה אם לא לוקחים בחשבון שת המתמטיזציה של המדע (עליה דובר בשיעור הראשון). העולם הפיסיקלי, באופן בו אנחנו יכולים להבין אותו באמצעות השימוש במתמטיקה, נובע מזה שהטבע היסודי של העולם הוא המתמטיקה. לכן המדע הוא מתמטי – לא כי זה נח ויעיל, אלא כי זה האופי היסודי של המציאות.
- היומרה של דקארט ללכת עד הסוף, עד שאין דבר שאי אפשר לעשות לו אידיאליזציה, בלי שום קבלה של נתון שאי אפשר לבסס עד הסוף באופן קונטקסטואלי מכשילה את דקארט, כי הוא לא מצליח לעמוד הדרישות המתודלוגיות שלו עצמו.

הגענו למחשבה. המחשבה מכילה אלמנטים נוספים – למשל: המרצה חושב שהוא רואה אותנו, גם זה חלק מהמחשבה. כאן דקארט אומר שבתוך המחשבה שלו הוא תופס את השעווה כאחרת מהאני החושב. מה שמאפיין אותה הוא ההתפשטות, ולא המחשבה. הוא יכול לנתח, בתוך עצמו, את המושג של חומר, ולעשות את אותה רדוקציה כשבסופו של דבר הוא מגיע למשהו שיש בו אנלוגיה לקוגיטו, מבחינת העובדה שהוא מגיע לנקודה שאי אפשר להמשיך ממנה.

הבהרה – השאלה של הספק לא חלה על התוכן המושגי של המחשבה, אלא על הקיום. הטענה שאי אפשר להטיל בה ספק היא טענה אקסיסטנציאלית, טענת קיום. יש כאן שניות בין התוכן של המחשבה לבין השאלה על אמיתותה. הבעיה בפניה אנו ניצבים איננה " מהו החומר" אלא האם המושג שאנו מוצאים בתוך עצמנו ומנתחים הוא אדקווטי. זאת שאלה שחלה על האופן שו המחשבה מייצגת את המציאות החוץ מחשבתית. זאת השאלה על הידיעה והאמת בפילוסופיה, עד היום. השאלה על העמת היא השאלה על הקשר בין המציאות הפנימית והחיצונית. זה בא לידי ביטוי במומנט של הקוגיטו, בה נאמר שהמחשבה מייצגת את הקיום. לכן הניתוח של המושג של ההתפשטות יש לו תוקף בפני עצמו, ועלינו לשאול את עצמנו על סמך מה אנחנו יכולים לומר שמושג ההתפשטות, שהוא פנימי, אכן חל על משהו שהוא "חיצוני".

אנחנו מגלים עוד אספקט חשוב של הסובייקטיביות, והא האספקט של הסובייקטיביות בתור 'פנימיות', ביחס למה שנמצא מחוץ לו – כלומר העולם. מסתבר שבשלב הזה הגוף חיצוני גם הוא – ביחס לנפש, והגוף הוא חלק מהעולם. מה שנמצא בפנים הוא המחשבה / תודעה. זאת מטאפורה שמלווה אותנו כל הזמן, ועולה השאלה של האם אפשר, ואם כן, על איזה בסיס, “לקפוץ" מתוך הפנימיות הזאת אל החוץ. כלומר, איך אני יודע שהעולם מתקיים באופן בו אני תופס אותו? איך אני יודע שהיסודות של הקיום הפיסיקלי הם אלה אותם אני מגלם בגיאומטריה של אוקלידס, ושכל זה לא שייך רק לפנימיות שלי?

כמה דברים חשובים בהקשר זה:

ראשית, מופיע כאן משהו שמכונה 'דואליזם'. דואליזם הוא משפחה של עמדות פילוסופיות שמיוחסות בראש ובראשונה לדקארט. הכוונה היא לכך שיש במציאות שלנו שני עקרונות / סוגים של מושגים / סוגי מציאות, שנבדלים זה מזה באופן שלם. יש אחרות, אותה דקארט מנסח באמצעות שמימוש במושג 'עצם', 'סובסטנציה', 'דבר'. יש שני דברים מנוגדים – העצם החושב והעצם המתפשט. המבנה המושגי היסודי הזה ממשיך ומתגלגל אצל פילוסופים אחרים, אצל דקארט יותר נכון לדבר על עצם חושב ועצם מתפשט, כי לכל עצם כזה יש תואר אחד בלבד שמבטא את מהותו. השניות הזאת היא שנקראת דואליזם, והביטוי הקונקרטי ביותר שלה הוא הדואליזם של הגוף והנפש. זו המסגרת הקונספטואלית והאונטולוגית מתוכה עולה שאלה הגופנפש.

אנחנו מנהלים מסע שצורתו היפרבולית, הגענו עד הקוגיטו, ושם אנחנו עומדים ומשתעשעים. מצאנו את הדבר החושב, והבנו שיש דבר אחר – שאינו חושב, והוא הדבר המתפשט. יש את האמירה שאני חושב ואני קיים, שהיא ודאית, מבחינת דקארט, ואז מגיע גוש השעווה, שקיומו מוטל בספק. כאן מגיע המושג של הסולופסיזם – אין דרך לצאת מהקיום העצמי (סולו) שלי, וכל מה שאני חושב שנמצא מחוץ לי / שונה ממני, יכול להיות שהוא אשליה. נראה לכאורה שדקארט נקלע לסיטואציה סוליפסיסטית, ממנה הוא צריך לצאת. אבל התיאור הזה לא מדויק, כי דקארט, בניגוד לפילוסופים אחרים לא חושב שהבעיה הסוליפסיסטית היא בעיה רצינית, הוא לא חושב שהוא צריך להיחלץ ממנה. הוא יודע שיש עולם, שהוא דואליסטי וכו' – השאלה מבחינתו היא מהו הבסיס לידיעה זו שלא.

אנחנו משרכים עכשיו את דרכינו במעלה ההיפבולה, תוך חיפוש אחר הבסיס לידיעה. העליה סימטרית לירידה. הפרינציפ של השד המטעה – צריך להוכיח שלא יתכן שהשד הזה רע, שמי שברא אותי לא עשה זאת כך שיש "באג" יסודי בתוכנה הזאת. איך אפשר להראות את זה? זה נרמז כבר בהתחלה – השד מאופיין במאפיינים מוסריים. זה בלתי אפשרי כי הבורא מושלם, והלמות כוללת בתוכה באופו מהותי את חוסר האפשרות המוחלט להניח שיש בו משהו שאינו טוב – ולתעתע באנשים זה רע! כלומר – אם נוכיח שהשד מושלם נפריך את הרעיון שיש עיוות מקורי. זהו אחד המהלכים הפרובלמטיים והמעניינים שדקארט עושה, ונעשה באמצעות ההוכחה "ערובה אלוהית" – אלוהים הוא ערובה להעידר הבאג מהתוכנה, להתאמה בין התפיסה הבהירה והעולם החיצוני. דקארט עושה את זה ע"י הוכחת קיום אלוהים, הוכחת קיומו כמושלם, כולל שלמות מוסרית שכוללת אי-הטעיית הבריות.

השלב הראשון הוא ההוכחה לקיום האל. יש 4-5 כאלה, נלמד אחת, האחרות (לא ברור מה תפקידן) אינן מקוריות באופן מיוחד. לאורך כל ימי הביניים יש ניסיונות להוכיח את קיומו של האלוהים, דקארט משתמש בהן, חוץ מההוכחה הראשונה שהיא מקורית ומעניינת.

זה קשור לשאלה שעלתה כאן – מהו מושג. כל ההוכחה של דקארט מתבססת על תיאוריה של אפלטון שאשר למהו מושג. הכוונה לאידיאה, מושג אפלטוני. אין ספק שדקארט מרמז על המסורת האפלטונית, אבל ____.

ההוכחה:

הטלתי ספק.

הטלת הספק נובעת מתפיסתי את עצמי כסופי, כבעל יכולת ידיעה מוגבלת. אם אין אופציה לטעות, אין סיבה להניח ספק.

סופיות – מושג שמניח במובלע מושג של אינסופיות. המושג סופי הוא שלילה חלקית של האינסופית. (כשם שהטעות היא שלילה חלקית של מושג האמת. אי אפשר להעלות על הדעת טעות אם אין בתודעה מושג ראשוני של אמת. כלומר טעות היא אופרציה על אמת. טעות = ~אמת.) באותו אופן אנחנו מניחים את המושג אינסופי כאשר אומרים סופי. השפה מתעתעת, כי היא בונה את המושג אינסוף ע"י החלת אופרטור השלילה על המושג סוף. אך למעשה, אומר דקארט, הסדר הפוך.

הערה: אחד הדברים שמאפיינים את המחשבה המודרנית הוא המקום שניתן למושג האינסוף. אצל היוונים האינסופי הוא ביטוי של מה שאין לו דטרמינציה, אינו רציונלי, אי אפשר לחשוב עליו בצורה מושגית מסודרת. מה שמאפיין את המודרנה הוא שינוי הסדר – העולם של ימי הביניים נתפס כסופי. מישהו שטען שהעולם אינסופי נשרף כי נתפד ככופר. אצל דקארט העולם באופן פוזיטיבי אינסופי, ומושג האינסוף אינו רק רציונלי אלא מהווה תנאי לרציונלי. האינסופיות, האמת היא התנאי לחשיבה, להבנה, ובמובן הזה מהווה שינוי עמוק יחסית למה שהיה קודם. כאן זה עדין הססני קצת, עוד דור זה יעמוד במרכז.

המשך ההוכחה לקיום האל -

מתוך התודעה של הסופיות, של עצמי כתועה, אני יכול לומר שביסודה של המחשבה הזאת עומד המושג של האינסוף.

מופיעה כאן אסטרטגיה שמסתמכת על הרעיון האפלטוני שאומר שיש מעמד אובייקטיבי לתכנים הקונספטולים, דהיינו, היכולת של דקארט לגזור מתוך העובדה שהוא מבין מהי טעות את ההכרח שהוא יודע מהי אמת מתבססת על ההנחה שלתוכן המושגי יש קיום כתוכן בפני עצמו (זאת אסטרטגיה שנמצאת בשימוש גם אח"כ, עד קאנט).

הערה על מושג האינסוף – אצל דקארט יש שני מושגים של אינסוף: אחד שנתון למניפולציה, וזהו האינסוף שהוא השלילה של הסופיות. הכוונה לבלתי שלם, מה שאין לו גבול, למשל: החלל, טור המספרים וכו'. זהו המושג האנשוי של האינסוף, שמובן המילולי שלו. השני – האינסופי שקודם לסופי, לגביו אני יכול לומר אך ורק שהוא קיים. אינני יודע דבר על טיבו, ולבד כך שלא יכול להיות שיהיה בה רוע.

ולהמשך ההוכחה: עכשיו בא צעד שנחשב מינכאוהזני -

יש מושגים מסוגים שונים:

יש כאלה שאני המקור שלהם ואני יודע את זה – למשל בדיות,

יש מושגים שאני יודע במובן מסויים שמקורם מחוץ לי והם אינם בדיות – הדמיון, החוש, ויש מושגים שאינם בדיות ואינם תוצאה של דברים שנמצאים בעולם, והשאלה היא מה מקורם.

יש דבר אחד שלגביו אני יכול לומר בוודאות גמורה שמקורו לא יכול להיות בי – אינו נובע מתוך תפיסה חושית ואני יודע באותה מידה של ודאות שאינו יכול להיות בדיה, וזה מושג האינסוף. מפני שיש סופי ואני הוא, ואינו יכול להיות מקור של האינסופי.

מסקנה – יש יש אינסופי כלשהוא, שהוא המקור של המושג אינסוף. במילים אחרות: אם אני חושב את מושג האינסופי (במובן של הקודם לסופי) אזי עצם העובדה שאני מוצא בתוכי את המושג הזה ניתנת להסבר רק על בסיס העובדה שקיים יש אינסופי כזה. הדימוי של דקראט הוא שמידת הסיבוך של מה שאני יכול להעלות על הדעת כאדם היא סופית. אם אני יכול לחשוב על משהו שסיבוכיותו אינסופית הכרחי שיש מקור חיצוני לי למושג הזה. על הבסיס הזה דקארט חושב שהוא יכול להוכיח את קיומו של יש אינסופי (שהוא מכנה אלוהים). בתוך המושג הזה של האינסופיות שהוא לא מבין מהו הוא יכול לומר רק דבר אחד – שלא יתכן להניח שהאינסוף הזה הוא בעל מעמד של שד רע / מטעה, וזוהי הערובה אלוהית לתוקף של המחשבה הרציונלית.

בעצם רק כאן נגמר הקוגיטו, ואנחנו מבינים מה הסתתר בתוך האמירה "אני חושב משמע אני קיים". המחשבה נושאת בתוכה את הוכחה של התוקף העצמי שלה, כי כל ההוכחה נעשתה עד עכשיו ללא שום הנחות זולת המחשבה שחושבת את עצמה. על הבסיס הזה אנחנו יודעים שכל האלמנטית היסודיים למשל מושג ההתפשטות הוא אמיתי באותו מובן שהקוגיטו אמיתי- דהיינו שזה קיים, שיש עצם מתפשט, עולם מתפשט. באופן הזה דקארט מבצע את אותו מעבר – אותה יציאה מהסוליפסיזם – אני ישנו והעולם ישנו. כל מה שאני תופס באופן בהיר ומובחן מתקיים כפי שאני תופס אותו. האמת הזאת היא אמת אקסיסטנציאלית – על קיום.

זאת הערובה האלוהית, שהיא הוכחה לאמיתות האופן בו אנחנו תופסים את העולם.

כעת אנחנו מבינים טוב יותר את הדואליזם של דקארט:

המטאפיזיקה (מבנה המציאות) של דקארט היא דואליסטית, כלומר שיש בה שני עצמים.

מהו עצם – תואר – אופן? שלושה מושגים שדקארט לוקח מהמסורתהם המושגים היסודיים של המטאפיזיקה של דקארט.

עצם – אריסטוטלי ביסודו. אצל דקארט נותר בו: “המושג עצם חל על מה שקיים באמת", כלומר אי אפשר לעשות לו רדוקציה ולהעמיד אותו על משהו יותר ממשי ממנו.

תואר – לכל עצם יש תואר אחד (אם כן, למה שני המושגים לא מזדהים? לא ברור).

אופן – חל על אינסוף דברים שכן ניתנים לרדוקציה אל העצם. למשל -העצם המתפשט הוא כל העולם הפיזיקלי, מהותו היא התפשטות, וכל אינסוף הגופים שמאכלסים אותו אין להם את אותה אוטונומיה שיש לעצם. (שעווה היא אופן, כי היא מוג שתלוי בעצם המתפשט). (המחשבות הפרטיות – התחושות, המושגים, הרעיונות – כל אחת מהן היא אופן של העצם החושב).

האי-רדוקטביליות של העצם אומרת שאי אפשר לעשות רדוקציה של העצם החושב למתפשט ולא של העצם המתפשט לחושב. המשמעות של זה היא שאי אפשר להסביר מחשבה / תודעה / אידיאות באמצעים פיזיקליים. ולהפך. כך נוצרת אי תלות מטאפיזית ומושגית. המושג של עצם מתפשט היא תחנה אחרונה במושג ההפשטה, והיא שקופה – אין שום הנחות יסוד (כמו במושג הטעות, הגוף או השעווה).

למעשה – יש שלושה עצמים בעולם:

1. אלוהים, בלתי נברא, אינסופי (ולא מעניין אותנו)

שני עצמים נבראים: (?)

1. עצם חושב
2. עצם מתפשט

אינטליגביליות – מושג אפלטוני. האופי של הקיום של האידיאות היא שהם אינטליגיביליים – כלומר נחשבים, מובנים לחלוטין, שקופים – לא כוללים בתוכם שום אזורים של אי הבנה.

המושג של התפשטות או מחשבה אצל דקארט הן אינטליגביליות לגמרי, ואחד המרכיבים של המהפיכה או חידוש גדול שדקארט מבטא הוא לקיחת האינטליגיבילי מעולם האידיאות ומכניס אותם לתוך הראשים שלנו, וזה לא דבר מובן מאליו.