פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 3 (מלאני קליין)

שיעור 3 – 20-03-2012

מלאני קליין – שיעור שלישי

אצל קליין האנליזה מסתובבת סביב שלושה צירים:

1. חרדה
2. העברה טוטאלית
3. פנטזיה לא מודעת

מלאני קליין עשתה שינוי מפרויד בהתייחסות למושג הההעברה. פרויד חשב שמה שמועבר הוא היחסים עם האובייקט, וקליין חשבה שמעבירים את הפנטזיה הלא מודעת – כלומר את העולם הפנימי, והמטפל מההתחלה מקבל תפקיד בפנטזיה הלא מודעת של המטופל שלו. התפקיד לא חייב היות סטאטי – הוא יכול להשתנות במהלך האנליזה.

2 דרכים לדעת קליין לבוא במגע עם עולם פנימי של ילד -

1. משחק
2. העברה, במיוחד כחוויה טוטאלית. היא מתקיימת תמיד, ולמטפל יש תמיד תפקיד כאובייקט בפנטזיה הלא מודעת.

קליין מאד החשיבה את המשחק. אי יכולת לשחק מצביעה על בעייתיות. ילדים נטולי חרדה מצמיתה יכולו לשחק ולחשוף את עולם הפנימי. היא ראתה שפעמים רבות כשמגיעים לנושאים קשים המשחק נעצר. זה דומה לאסוציאציות חופשיות. זה דומה בחלומות – אנשים שלא זוכרים חלומות ולא מביאים אותם לקליניקה, רואים בזה חשש.

מאפייני האנליזה של קליין בילדים -

• סביבה פסיכואנליטית הולמת - האנליזה, גם לילדים היתה 5 פעמים בשבוע, 50 דקות בכל פעם.

הסטינג הוא נושא מאד משמעותי, כי יש העברה שניה סביב הסטינג.

• סביבה מותאמת לילדים – כסא קטן ושולחן קטן לילד, כסא לאנליטיקאי, כורסא.
• קופסת צעצועים לכל ילד, בה הוא משתמש רק באנליזה. ההפרדה מעולם הבית שלו חשובה. המשחקים – ילדים, בתים, חיות... אינטואטיבית היא בחרה בצעצועים קטנים – ונראה שילדים נוטים לייצג את העולם שלהם באמצעות צעצועים קטנים.
• מקור מים בחדר, יש הרבה סימבולציה של מים.

על החרדה (עיבוי למה שדיברנו עד עכשיו):

מלאני קליין חשבה שאת כלל החרדות אפשר לזקק לשתי סוגים -

• חרדת כליה – הפחד לא להיות, הפחד להתאיין, למות, להשתגע, לא להיות, לאבד שליטה. ביון, אחד ממשיכיה של קליין, קרא לחרדות האלה unthinkable anxiaties – אלו חרדות שלא תמיד יש להם מילים <אני קוראת לזה "תופעת וולדמורט">. חרדה ששייכת לעמדה הסכיזו-פרנואידית. ההגנות שאנחנו מפעילים הן פיצול (יש כאוס. הפיצול עושה סדר), השלכה (שמסיטה את הדברים החוצה אל עבר האובייקט, כדי שההרסנות לא תתקוף את העצמי), והזדהות השלכתית (מושג ענק, כשקליין טבעה אותו זה היה כמנגנון הגנה, אח"כ קיבל עוד משמעות. הזדהות השלכתית, אליבא דקליין היא הפקדה של רגש בלתי נסבל אצל האחר, באופן כזה שהוא נפטר ממנו דרך זה שהאחר מרגיש אותו. דוגמא – בחור בן 25 שבא לטיפול, הוציא אקדח טעון, הניח על השולחן בינהם והתיישב. זה החריד את המטפלת. זוהי הזדהות השלכתית, כי הבחור היה מאד חרד, ועורר במטפלת כל כך הרבה חרדה שהוא יכל להיות משוחרר לגמרי. עוד דוגמא – בין בני זוג מאד קרובים רואים שהם מתחלקים ברגשות – אחד מחזיק את הדיכאון והשני משוחרר. כשהם נפרדים השני בדיכאון. יכול גם לקרות בין חברים – במחיצת חברים מסויימים אנחנו מוצפים ברגשות מסויימים.)
• הפחד לאבד דברים שאנחנו מושקעים בהם באופן רגשי, ולהישאר עם תחושת אחריות ואשמה. זו עמדה שהכאב והאשמה בה עצומים. ההתגוננות היא באחת משתי דרכים: נסיגה לעמדה סכיזו – פרנואידית, או הגנות בעמדה הדיכאונית – הגנות מאניות – כלומר: אני לא זקוק לאף אחד, אני לעצמי. יכולה להיות מלווה בבוז או התנשאות. זה כנגד התחושה של תלות באחר. (אובדן מלווה בתחושה עוצמתית של אשמה, למשל אובדן של אנשים יקרים, אשמה על דברים לא סבירים).

קליין חשבה שהתנועה, flow הוא מה שעומד בבסיס הבריאות הנפשית. כשאין אפשרות לנוע זה סימן שיש חרדה מצמיתה. מה הכוונה בתנועה? תנועה בין מה למה?

• מהחוץ לפנים – האפשרות לנוע באופן חופשי בין הפנים שלו לבין מה שקורה בחוץ – להשליך את עולמו הפנימי על החוץ, אבל גם להפנים את החוץ ולעשות תיקון (של אובייקטים פנימיים רעים).
• תנועה בין חלקי ומפוצל לשלם וממוזג. פיצול בין טוב ורע ופיצול בין חלקי אובייקטים – אנחנו נרצה לראות את זה הולך ומתמזג. בתחילת חיינו יש נטיה לתפיסה מקוטעה. קליין מגדירה את יצר החיים כמשהו שיוצר חיבורים, תמונה עולם מורכבתץ לעומתו, יצר המוות יוביל לפירוק, קיטוע, חוויות של פרגמנטציה. (תפיסה בינארית – ברגע שאני מפצל את האובייקט אני מפצל גם את עצמי. אם האובייקט מפוצל גם אני חווה את הפיצולים האלה- רגע נפלא ורגע נורא ואיום). דוגמא לפיצול – נכשלנו בקורס, זהו! חרב עולמינו. יותר לא נצליח בחיים.
• מחוסר אונים נוכח קלקול ליכולת הולכת וגוברת לעשות תיקון – קליין חושבת שכאשר נמאים ביחסים קרובים אין מנוס מקלקולים. השאלה היא מה האפשרות שלנו להתמודד עם קלקול. אחד הפתרונות הפחות מוצלחים הוא תיקון מאני - “מה שהיה לא היה", סוג של זיכרון סלקטיבי. תיקון אמיתי יכול לקחת בחשבון שיש דברים שקרו והכאיבו בתוך הקשר, ושאפשר להיות מודעים אליהם ולהתגבר עליהם. מה שמשתמע מהדברים האלה הוא שמה שהכי גורם לחרדה הוא המפגש עם המציאות – שמכיל את מרכיבי החרדה: הזמניות (כל דבר הוא בר חלוף – הואבייקטים, העונג, אנחנו), חלקיות (אין חוויות טוטאליות – ההורים שלנו לא מושלמת, אנחנו לא מושלמים, לא נהיה הורים מושלמים), ונפרדות (חוויה לא פשוטה, שאפשר לחשוב שקשורה לראשית חיינו – היאיה מהרחם העטף והחמים למשהו שהוא נפרד מאד. פוגשים המון אצל אנשים את תחושת הגעגוע הבלתי נדלה לחתיכה החסרה. געגוע לתחושת שלמות, שחווית הנפרדות מאיימת עליה. היא מראה לנו שהחיים הנפשיים הם שלנו. ולא "אכלו לי שתו לי").

פנטזיה לא מודעת -

קליין מצאה במשחקיה עם ילדים שחייה נשלטים על ידי פנטזיות לא מודעות.

חשוב להפריד את המילה פנטזיה בהקשר זה מהשימוש היומיומי – חלום בהקיץ על משהו נחשק. לשימוש הקלייניאני יש זיקה למשמעות זו, אבל זה אחרת – הפירוש הוא כזה:

האיד מלא בדברים מנטליים (לא ביולוגיים) וטאלו הפנטזיות הלא מודעות. יש אימפולסים גופניים שכדי להרגיש חייבים להתמיר למשהו נפשי, והדבר הנפשי הזה הוא הפנטזיה הלא מודעת. (מבדילים באנגליה בצורה הכתיבה – כותבים פנטזיה לא מודעת עם ph במקום f).

בהתחלה הייצוגים הנפשיים הם של יצר המוות ויצר החיים, ובמהלך ההתפתחות התינוק משתמש מהר מאד בפנטזיה הלא מודעת לעוד צרכים – למשל צרכים הגנתיים. יש פנטזיות שתפקידן להגן בפני חרדה (למשל – הפיטמה נמצאת לי תמיד בתוך הפה). פנטדיות שהם ניסיון לשלוט בדחפים, פנטזיות שנועדו לטפל באשמה – על תיקון האובייקט שקלקלנו. התייחסות לפנטזיה שמופיעה במהלך משחק חשוב שתפנה לילד בשפתו.

פנטזיה לא מודעת היא לא אבנורמלית, ההבדל בין נורמלי לאבנורמלי לא קשור לשיום שלהן אלא לאופי ההתמודדות והעיבוד של הפנטזיות הלא מודעות - עד כמה המציאות שלנו, הנתפסת, צבועות בצבעי הפנטזיה הלא מודעת, עד כמה אפשר לזרום to flow בין השלכה ומשיכה.

לפי קליין הפנטזיות הלא מודעות הן תמיד תסריט סביב קשר. כל פנטזיה לא מודעת היא קודם כל סיפור שמתחיל מהגוף. הוא תמיד בקונטקסט של קשר כי לדעת קליין המח האנושי מחפש נרטיב סביב קשר. בגלל הספציפיות של הגוף יש פנטזיות מסויימות שקשורות לתפקוד של גוף. למשל – דבר בסיסי בגוף הוא שדברים נכנסים ויוצאים ממנו – מזון, הפרשות, שד, איברי מין, תינוקות... זה נושא שמאד מעסיק ילדים, כפי שרואים ב"גן ריקי" של גרוסמן. על הרקע הזה נעמה ויואב מתקשרים – כל אחד עסוק במשהו אחר – יציאה של תינוק (נעמה) יציאה של קקי (יואב) והם מתקשרים על רקע זה כאילו מדובר באותו דבר.

קליין אומרת שכל הפנטזיות מעוגנות בגוף. ראשית הפנטזיות, של השד בתוך הפה, הם פנטזיות ללא מילים – ואנחנו נצטרך לתת להם מילים כדי להתקרב אליהן. קליין קיבלה המון ביקורת על כך שתינוקות לא יכולים לחשוב ככה. זה נכון! בניסיון להגיע לשם אנחנו חייבים להשאיל את המילים שלנו.

אפשר לראות שהשפה שלנו מלאה בדימויים גופניות ודימויים של הפרשות– כשלמישהו טוב הוא מתאר את זה כמלאות, לתינוק שאוהבים אומרים "אני רוצה לאכול אותך", לאנשים אהובים קוראים בשמות של מאכלים מתוקים, יש גם: אני מרגיש ריקנות, אני מוצף, אני משתין עליך בקשת, אתה חרא של בנאדם, הוא אדם מעורר בחילה.

גם לגבי התנינוק בן יומו אנחנו נאלצים להשתמש במילים, מלאני קליין מתארת את הפנטזיות של תינוק בן יומו (זה כמובן קירוב).

תינוק שמרגיש רעב יכול לייצג את זה בתחושה שהשד נמצא לו בחלל הפה, והוא יכול לעשות תנועות מציצה, ולדמיין את החלב החמים זולג לו בחלב הפה.

הרעב יכול להיות מיוצג כתחושה של התפוצצות בחלל הבטן. תחושות רעות תמיד יושלכו על האובייקט "אני רעב, אני רוצה למצוץ את הפטמה הזאת, אני רוצה לטרוף את כולו" יותר נואש "אני רוצה לנשוך את השד הזה, לקרוע אותו לגזרים".

יש תחושות אופייניות לגוף. גם התחושות האופייניות משמשות אח"כ כחומרים של הפנטזיות – למשל: תחושת הצריבה של השתן יכולה להיות חומר גלם לפנטזיה על השד הרע – אני רוצה לשרוך אותו, גזים בבטן הם כמו תחושה של התפוצצות, פיפי ודמעות הם כמו תחושה של הצפה, פליטה היא תחושה של חנק. התחושות הראשונות האלה הופכות לחומרי גלם לפנטזיות. אוראלי – אני רוצה לחתוך לחתיכות, אורתלי – אני רוצה לשרוף, להטביע.

הרעיון הוא שהידע הזה טבוע בגוף, אין צורך בידע חיצוני מהעולם כדי להבין, למשל, שקריעת אובייקט לגזרים משמעה הרס, או הרג שלו. (אייזיקס). זה מחזיר אותנו לכך שלדעת קליין התינוק מכיר את השד לפני שהוא רואה אותו – יש לנו פרהקונספציות שטבועות במורשת הפילוגנטית שלנו.

הפנטזיה הלא מודעת והחלום עשויים מאותם חומרים, או ליתר דיוק – החומרים מהם עשויים חלומות הם הפנטזיות הלא מודעות.

על אמיתות שהתוקף שלהן לא מדעי – פרשנות טובה היא כזאת שתקלע לעולמו הפנימי של המטופל ותגרום לו להיפתח.

דחף המוות – מושג לא כ"כ פופאלרי בפסיכואנליזה. העוסקים העיקריים בו הם קליין ולאקאן (שכמעט עפה ועף, בהתאמה, מהחברות פהסיכואנליטיות הבריטיות והצרפתית).

קליין מבחינה בין שני סוגי קנאה:

אחת שותה יותר מדחף המוות – צרות עין, שותה יותר מדחף המוות – אני מקנא בטוב שבאחר ורוצה לקלקל את הטוב שבו, כדי שגם לי גם לא לו יהיה. קנאה בשד הטוב – יריקה לבאר ממנו שותים, אח"כ אי אפשר להשתמש בו כאובייקט טוב. יותר דיאדי. קושי לקבל תלות.

אחת ושתה יותר מדחף החיים – קנאה – מתרחשת בשלישיה. שנינו נורא רוצים את אמא. אדיפלי.