פילוסופיה של המדע - שיעור 3: פרק 2 - רציונליות

שיעור 3 – רציונליות (כקריטריון לבחינת המדע) 15/03/2012

• הגשת התרגילים בזמן לתיבת הדואר של המתרגל, או למפגש התרגול (בהנחה שהשביתה תסתיים)

אנחנו עדין עוסקים בקביעת מסגרת הדיון. הגענו לפרק השני – רציונליות (כקריטריון לבחינת המדע).

שאלות ובעיות הן עקשניות, לעומת תשובות שנוטות שלא להחזיק מעמד. יתכן שאפשר לאפיין את ההתקדמות בפילוסופיה בזיהוי וצבירה של שאלות, יותר מאשר במתן תשובות. ברגע שמתחילים למצוא תשובות תחום הידע עוזב את הפילוסופיה ומקבל שם משל עצמו. יש תחומים שעוסקים בשאלות יסוד של תחומי הידע "פילוסופיה של... (פסיכולוגיה, ביולוגיה...) מי שלא עוסק בכך עלול לחשוב (וזאת אשליה) שתחום הידע בו הוא עוסק מוצק.

לאור האכזבה מהמדע ככלי לאושר וצדק ולאור קיומן של אלטרנטיבות, חלקן רציניות, עולה השאלה מה מייחד את המדע, ולמה בדיוק הוא מתיימר, וכן – מהי ההצדקה ליומרה. השאלה, שתהיה מרכזית בקורס, היא של ציפיה מושכלת מהמדע.

שוב – אנו נעמיד את המדע תחת ביקורת מאד חריפה, אך אין פירושה תמיכה באלטרנטיבות. מביקורת על מדע לא נובעת תמיכה באלטרנטיבות, יש לבחון אותן לגופן, ובאותה רמת חומרה שאנחנו דורשים מהמדע (את זה לא נעשה בקורס).

עלינו להבהיר מהן אמות המידה שלאורן נוכל לגבש ציפיה מושכלת מהמדע, ולשפוט אכזבות וכישלונות מהמדע. היום נתחיל לדון בקריטריונים שונים, תחת הכותרת המרכזית רצונליות. אחרי שיהיה בידינו קריטריון הרציונליות נוכל לבחון את המדע לאורו.

למה רציונליות?

ניזכר ברעיון הנאורות: עיקרו הוא שהמקור לידע הוא האדם, ובייחוד – תבונתו וניסיונו. תבונה – כלומר שהאדם פועל באופן הגיוני. להבדיל, לדוגמא, מחיבור רגשי אל הטבע, שמאפיין את הרומנטיקה. כלומר, אנו מחפשים סוג של היגיון בפעולות ואמנות ביחס לעולם. הכוונה ברציונליות הוא במובן הרחב של הגיוני. אחרי שנברר מהי רציונליות נצטרך לשאול האם המדע הוא רציונלי.

ניוטון סמית: “הקהילה המדעית רואה את עצמה כדוגמא ומופת של רציונליות ממוסדת" – זאת התדמית שהקהילה המדעית מקרינה והרושם שרובינו מקבלים, והשאלה היא למה והאם זה מבוסס. איך אפשר למסד תבוניות בכלל?

סרטון שהופק ע"י פרמילאב בנוגע לחלקיק היגס "החלקיק האלוהי". “שמענו עכשיו סיפור אגדה... על פיות, שאין להן מסה... אבל זה מאד הגיוני, כי על הלוח ברקע יש נוסחאות מתמטיות וגרפים. מה רציונלי בזה?”

יש כאן פניה של המעבדה אל הציבור הרחב, שקשורה להשגת תקציבים. אפשר להתייחס לזה בהומור, אבל אחרי זה רבים ממנו מאמינים במה שהאדם בסרטון אומר. למשל, רובינו מאמינים שהעולם בנוי מאטומים, שבנויים מפרוטונים ונוטרונים וסביבם אלקטרונים. מי שמבין קצת יותר מבין שלא מדובר בכדורי ביליארד מעופפים, אלא במשהו שקצת יותר מאתגר את ההיגיון ממה שמוצג בסרט. למרות זאת, רובינו מאמינים בסיפור שמוצג לנו – זה חלר מהתרבות החברתית המדעית, וזה למרות שרובינו לא מבינים בזה כלום. אף אחד ממנו לא יודע אם הנוסחאות ברקע הם ג'יבריש שהגרפיקאי עשה, או שאריות של דיון רציני. למרות זאת, יש לנו תחושה שיש בזה משהו, למשל – כי אנחנו כותבים על מחשבים ניידים, שהמזעור שלהם מבוסס על הבנה של מבנה החומר שמבוססת על תורת הקוונטים. אז נראה שיש משהו רציונלי, הגיוני, בשיטה המדעית שהביאה אותנו להבין משהו נכון על הטבע.

נשים לרגע את הספקנות הכללית "אי אפשר לדעת כלום על שום דבר" בצד. מה יש לנו לומר על השיטה המדעית לחקירה, שמבחינה אותה משיטות מחקר אחרות (למשל, של הרומנטיקה, או של השיטות המיסטיות) ואיפשר לה להצליח במקומות שהיא הצליחה?

אחת הדרכים היא להסתכל על מה מדענים עושים. אבל, יש הבדל גדול בין מדענים מתחומים שונים – מה (האם יש?) קשר בין הסוציולוג שמעביר שאלונים, הזואולוג שחוקר חיפושית והפיזיקאי עם מאיץ החלקיקים?

דרך אחת שהציע פילוסוף של המדע בשם לקטוש. (פילוסוף מוכר אך לא פופולרי). הוא אמר משהו מפתה ובעייתי על הרציונליות של המדע: הוא אומר שהמדע הוא רציונלי. אם לא, אי אפשר לומר על שום דבר שהוא רציונלי. כלומר – הנחה שהמדע רציונלי. הדרך לזהות את השיטה המדעית – הוא משער שיטה, שהיא בעיניו הגיונית, ואז ילך לבדוק בהיסטוריה של המדע האם מדענים (בעיקר הגדולים) עבדו לפי השיטה הזאת, והאם, אילו יוחסה להם השיטה הזאת, הם היו נראים כפועלים בצורה הגיונית. למשל (לקטוש לא אמר את זה) – נניח שהדרך לגילוי היא ישיבה על הספה והרהור עד להשראה. נבדוק אם מדענים פעלו כך. אם לא – אז זו לא השיטה המדעית. (אנחנו מניחים שהמדענים האלה רציונליים). [קו מנחה – רציונליות היא מה שעשו המדענים הגדולים לאורך ההיסטוריה. הוא מציב מדעיות כקריקריון לרציונליות]. יש כאן בעיה של מעגליות – אנחנו לא יודעים להגדיר לא מדעיות ולא רציונליות.

יש אוסף שאלות לא פתורות – מהי מדעיות? מהי רציונליות? מיהו מדען מצטיין? קשה לבחור במה להתחיל, לכל השאלות אין תשובה והן תלויות אחת בשניה. לכן פשוט נתחיל. כדי להסביר פעולה של אדם לעיתים קרובות נחפש נימוק ונבדוק אותו. השאלה האם נימוק הוא קריטריון לקבלת פעולה או אמנה. זו שאלה עתיקת יומין, והיא עלתה כבר בדיאלוג מנון של אפלטון.

אפלטון: אני מחפש מדריך כדי להגיע ללריסה. מגיע מישהו ומציע להיות מדריך, וגם הוא לא היה שם מעולם, אין לו מושג מה הוא עושה. אני מקבל אותו כמדריך. אנחנו מגיעים. לעומתו יש מדריך שהיה כבר בלריסה / יש לו הנחיות איך להגיע לשם. לקחתי אותו כמדריך והגענו. מי מדריך טוב יותר?

שני קריטריונים לבחירה:

• האמת / ההצלחה
• הנימוק

גם כשבוחרים במישהו עם נימוק הסיבה היא שאנחנו חושבים שהוא מעלה את הסיכויים להצלחה (ולא בגלל הנימוק עצמו). זאת דילמה – האם לנימוק יש ערך לעצמו, או שזה ההימור שלנו – שמי שיש לו נימוק יביא אותנו אל האמת. כך אנו נוטים לפעול – דורשים תעודות, נימוקים וכו'. כאן עולה השאלה איזה סוג של נימוק ישכנע אותנו יותר (מדריך שמוציא מפה או כזה שעושה מדיטציה כדי להתחבר אל הטבע?). אילו נימוקים טובים בעיננו? מה טוב בנימוק המדעי?

יתרונו המרכזי של קריטריון הרציונליות שנציג הוא שהוא יתן מקום לטעויות. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לומר שמדען פעם בצורה הגיונית למרות שטעה. רב התיאוריות המדעיות שהיו עד היום התגלו בדיעבד שמוטעים, ולכן אפשר להסיק הסקה סבירה שרב הדברים שמדענים אומרים לנו היום הם מוטעים. כלומר, לאור הניסיון ההיסטורי צריך לאפשר מקום לטעות. אם נזהה בין הגיוניוניות לבין התקרבות לאמת נהיה בבעיה. עלינו להבדיל בין הגיונוניות לבין התקרבות לאמת. גם טעויות יכולות להיות הגיוניות.

הקריטריון שנתחיל איתו הוא רציונליות אינסטרומנטלית.

אפיון (לא הגדרה. הגדרה מחייבת, אפשר לתפוס אותה במילה): פעולה תהיה רציונלית במובן של רציונליות אינסטרומנטלית אם היא מכשיר טוב לקידום מטרה. (פועל – agent. ולא סוכן!)

אריסטו, אתיקה ניקומאכית. אריסטו שואל איך לחיות: “כל עשיה ועיסוק חזקה עליהם שהם שואפים למשהו טוב. בצדק הגדירו איפה את הטוב בתור מטרה שאליה שואפים הכל. הרפואה תכליתה בריאות... והכלכלה תכליתה עושר. בכל תחום אנחנו מעריכים את הפעילות על פי המידה בה היא מביאה אותנו אל אותן המטרות... אם אמנם יש תכלית מעין זו ברור שאין זו אלא הטוב והטוה מכל. הכרת התכלית הזאת כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו? ... שגם לדעת רב בני האדם וגם לבין המעודנים שבהם אין זה אלא האושר". לדעת אריסט האושר הוא סוג של מטרה ואחנו חותרים אליה כל חיינו כשם שקשת מנסה לקלוע למטרה. מי שחותר אל עבר מטרה הוא רציונלי במובן של רציונליות אינסטרומנטלית.

ההגיון של החתירה לקראת מטרה מודגם בציור בשם "ספינת השוטים" של הירונימוס בוש. בתמונה רואים אנשים בספיה עוסקים בכל מיני פעולות – אוכלים, שותים, צוחקים... הכל חוץ מלהשיט את הספינה. אם מטרתם היא להגיע לאנשהוא (ולא סוג של ספינת תענוגות) אז האנשים אכן שוטים, פועלים באופן לא רציונלי – לא מקדמים את המטרה. (אם משתדלים להגיע ולא מצליחים, זה עדין רציונלי). אחד הדברים שמדגימה ספינת השוטים הוא שלפעמים אנחנו אומרים שאדם פועל בצורה לא הגיוניות כי אנחנו לא מבינים את הפעולה. במובן הזה, רציונליות היא דרך להבין את הזולת.

מקס וובר – סוציולוג, אחד המציגים החשובים של העובדה שרציונליות אינסטרומנטלית היא דרך להבין את הזולת. הוא אומר שאנחנו מבינים את הזולת כשאנחנו מזהים בפעולות/ מחשבות /דיבורים שלו היגיון פנימי, ויש 4 סוגים -

• פעולות רציונליות ביחס ליעד – אדם מציג מטרה וחותר אליה עפ"י הידע והאמונות שיש לו. אם אנחנו יודעים מה היעד של אדם אנחנו יכולים להסתכל ולהבין מה הוא עושה. (אם אנחנו לא מבינים את המטרה מאיץ חלקיקים יראה לנו דבר מאד מוזר לעשות).
• פעולה רציונלית ביחס לערך – ערכים: מוסריים, אסתטיים, קדושה. אם אדם רוצה לחיות חיי קדושה עערך של קדושה מאפשר לנו להבין אותו.
• פעולה רגשית – אדם מונע ע"י רגש. אנחנו רואים משהו מגעיל ונרתעים. נבין את הרתיעה על ידי זיהוי רגש הגועל אצל האדם.
• פעולה מסורתית – מונעת על ידי הרגלים. (גם בלי שנתנו את הדעת על העניין עד סופו).

סוג ההגיון הפימי שנתמקד בו בדיוננו הוא בעיקר הראשון – רציונליות ביחס ליעד. נחפש את היעדים ומה רציונלי באופן בו אנחנו מנסים להתקדם לעברו.

שני הסוגים הראשונים נבדלים מהאחרונים בשני מאפיינים חשובים עבורינו:

1. פעולות רציונליות ביחה ליעד / ערך הן פעולות של חזון. אנחנו רוצים שמשהו יקרה בעתיד, מציבים מטרה עתידית לנגד עיני רוחינו, זאת בניגוד לפעולה רגשית / מסורתית, בהן אין שאיפה, אנחנו פשוט מונעים ע"י מה שקרה לנו. (פעולה רגשית ומסורתית אינן מאופיינות ע"י וובר כרציונליות).
2. הבחירה – לחתירה ליעד / ערך יש אלמנט של בחירה, לעומת תגובה רגשית / פעולה מתוך הרגלים אין להם בחירה, בטח שלא מודעת.

כלומר, מאפיינים של פעולה רציונלית הם 1 חתירה לעבר חזון 2 בחירה. כך אפשר לשפוט פעולות. לפעמים אנחנו מרגישים שלא הבנו מה אנחנו עושים כי אנחנו לא מבינים את היעדים. במצוקה רגשית אנחנו מנסים לייצר הגיון פנימי כדי להבין את עצמנו (עשיתי היום משהו שנראה לא הגיוני כדי לפתור קונפליקט עם ההורים מגיל 5).

לומר שמשהו אינו רציונלי זה אפיון, לא שיפוט ולא גינוי (אלא אם נאמר על פעולה שהיא אמורה להיות רציונלית – לפרוץ בבכי כשמישהו מת זה לא קשור לרציונליות, אבל בטח לא רע. לנסות להתקרב אל האמת אבל לעשות משהו שמרחיק אותנו ממנה, זה בעייתי, לא רציונלי במובן השלילי).

דוגמא מהמדע לשימוש ברציוליות אינסטרומנטלית:

המדען קקולה עסק החקירה של מבנה מולקולת הבנזן. ידוע היה מאיזה אטומים היא מורכבת, אך לא איך הם מחוברים אחד לשני. את זה גילה קקולה. בנאום בקבלת פרס על הגילוי קקולה סיפר שבעת שהוא עסק בניסיונות לא מוצלחים להבין את המבנה, הוא נרדם מול האש, וחלם את התשובה – הוא ראה נחש אוחז בזנבו ואז הבליח בו הרעיון שמבנה המולקולה הוא מעגלי. ההצעה שלו "הבה נלמד לחלום רבותי ואולי נגלה את האמת. אבל הבה ניזהר מפרסום חלומותינו בטרם נבדוק אותם כשאנו ערים". המטרה: לגלות את האמת. האמצעי שהוא מציע: לחלום. האם זו דרך רציונלית?

מקס וובר: המדע כייעוד, נאום בפני סטודנטים בראשית לימודיהם. (מאד מומלץ): “רעיונות עולים על דעתינו כאשר נח הדבר להם, לא כאשר הדבר נח לנו... אגב עישון על הספה... כשהוא מהלך לאיטו ברחוב... ולא כאשר אנחנו שקועים בשרעפים על יד שולחנות הכתיבה שלנו... אע"פ כן ודאי שלא יעלו על הדעת... לולא תרנו בכל כוחנו אחר תשובות" – כלומר, ההשראה מגיעה, אבל בעקבות המון עבודה קשה. “הבה נלמד לחלום" – לקחת בעירבון מוגבל, צריך גם להתאמץ וגם לדעת לשחרר, לתת להשראה להגיע. זאת השראה שיותר משקפת את ההיסטוריה – בה מוצאים שילוב של עבודה מאד מאומצת, ואז, לממוזלים שבין המדענים מגיע רגע ההשראה.

העצות של קקולה ווובר הם אמצעים במובן של רציונליות אינסטרומנטלית. יש מטרות והצעות לאיך להגיע אליהם.

ישיבה מול האח היא אמצעי רציונלי אינסטרומנטלי לשם מנוחה, זה רציונלי יחסית למטרת המנוחה. העבודה הקשה היא רצינלית יחסית למטרת הגילוי. כאשר שופטים עשיה צריך לשפוט אותה מול המטרה אותה היא מיועדת להשיג.

הביקורת על השימוש בקריטריון של רציונליות לבחינת המדע – היתה משפחה של ביקורת על שימוש בטענה זאת לביקורת על התנהגות אנושית. אומרים שחתירה ליעד היא משהו שמאפיין חברה מערבית, ולכן שיפוש של התנהגות לפי קריטריון זה בתרבויות בהן חתירה ליעד לא מאפיינת, עלול לעשות להן עוול. היה מדובר באנתרופולוגים שחקרו תרבויות מתוך פרספקטיבה מערבית.

תשובה אפשרית – בתוך התרבות המערבית זה קריטריון רלוונטי. המאמר של ג'ארווי ואגסי מדבר על שימוש בקריטריון זה לשם חקירת תרבויות אחרות – למשל – חקירת ריקודי גשם במונחים של רציונליות אינסטרומנטלית.

אפיינו רציונליות אינסטרומנטלית כבחירת אמצעים לחתירה לערכים.

נדבר על ערכים.

הכוונה כאן בערכים היא אוסף של דברים להם אנו מעניקים ערך (בעברית בד"כ – ערך של משהו). יכלול גם דברים מוחשיים – כסף, הצלחה, פרסום, וגם דברים שקשורים מסותית למדע – אמת, חיזוי העתיד. נשתמש במילה ערך עבור כל דבר שאדם רוצה להשיג גם נפייד בין ערכים שונים ונדבר על הקשר ביהנם (למשל – מדען חותר לגילוי האמת וגם לפרנסה טובה).

קשר בין רציונליות לטעות – תמונה של דון קישוט שנלחם בתחנות רוח. הוא מאמין שהם ענקים מרושעים, כך שמה שהגיוני לעשות הוא לתקוף אותם ולחסל אותם. במסגרת עולם האמנות שלו מה שהוא עושה עונה על הקריטריון של רציונליות אינסטרומנטלית. לפי סנצ'ו פאנצ'ו (או לפינוו) אנחנו מעריכים ששיפוט המציאות של דון קישוט לקוי, ואנחנו סוברים שהוא עושה פעולה מוטעית, אך מבינים את ההיגיון הפנימי שלו. מה שנרצה לתקן אצלו הוא לא את המתאמת האמצעים למטרה, אלא את תפיסת המציאות – והגדרת המטרות שלו.

עד עכשיו דיברנו על רציונליות אינסטרומנטלית של פעולות. במושג היומיומי של רציונליות מה שדון קישוט עושה אינו רציונלי. כדי להבין מה אינטואטיבית לא בסדר יש לפנות מרציונליות של פעולות לרציונליות של האמנות – שיפוטי מציאות. זה מה שנרצה להעריך בקשר למדע. יש פעולות מדעיות, ויש שורה של האמנות שמגולמות בתיאוריות המדעיות. האמנות יכולות לכוון את הפעולות שלנו, אבל אנחנו נתעניין גם באמנות עצמן, ללא קשר לפעולות שהן מכוונות.

הקריטריון של רציונליות ממשיך ללוות אותנו.

נבדוק מה ההבדל ומה הקשר בין רציונליות יאנסטרומנטלית של פעולות לבין רציונליות של האמנות.

מינוח בעברית:

האמנה – יש שסבורים שהמילה התקינה בעברית היא אמונה. המילה האמנה דומה לאמונה בז'רגון הטכני בו נשתמש. ההבדל הוא שהאמנה קשורה להתייחסות למצבי עניינים בעולם שלא קשורים לדת וכד' (שהמילה שמציינת אותם היא אמונה. Belief / faith). יש שאלה אם יש הבדל מהותי עמוק בין אמונות (יש אלוהים) להאמנות (יש מים בבקבוק).

שימוש ברעיון של אינסטרומנטליות בהקשר להאמנות מחייב התייחסות לאספקט פעולתי של ההאמנה. זה רלוונטי במיוחד בקשר למדע. יש רכישה של האמנה / גיבוש שלה תוך כדי חשיבה, ולאחר מכן אנחנו ממשיכים להחזיק בה. אפשר לראות בהחזקה פעולה מתמשכת – אנחנו ממשיכים להחזיק בה. כלומר, אפשר להתייחס להאמנות בתור סוג של פעולות. בעברית המעבר הלשוני הוא קל ונראה טבעי (באנגלית לא). נקשר בין האמנה כמצב עניינים לבין םעולות מנטליות של גיבוש / אימוץ / החזקת / נטישת האמונה. את הפעולות האלה אפשר להעריך באמצעות הרעיון של רצונליות אינסטרומנטלית. לשם כך נצטרך לזהות סוג של מטרות שמתאימות לתחום הזה, ולראות אם ההאמנות מסייעות להגיע אליהן.

פעולה אפיסטמית – אימוץ, גיבוש והחזקה באמונה.

נצביע על קשיים ויתרנות בהתייחסות להאמנה כסוג של פעולה.

הבעיה בהתייחסות כזאת (פירוק של האמנה לאוסף של פעולות אפיסטמיות) היא בעיית הוולונטריזם – רצוניות:

אני יכולה לבחור באם בכלל ללכת ללריסה, ואם כן – עם איזה מדריך. עולה השאלה האם אני יכולה לבחור, באותו מובן של בחירה, במה להאמין. האם אני יכולה להבחור האם להאמין אם יש מים בבקבוק או לא, או שהאמונה נכפית עלי באיזה אופן, ואם היא נכפית לי – מה כופה אותה.

כדי להבהיר את הקושי נביא שתי פרשיות מתולדוות המדע.

1. “לוויתן ומשאבת האוויר", שייפין ושפר. (לוויתן – ספר של הובס שקשור עקרונית לפילוסופיה פוליטית. משאבת האויר זאת משאבה שמיועדת להוציא את האויר ממיכלים. המצאה של בויל – מדען מתקופתו של הובס. ההמצאה של משאבת האויר אפשרה לו לתמוך ברעיונות שפרסמו אותו, אך פרסמו אותו לא פחות הרעיונות שלו בדבר מדע. נחשב לאבי הניסוי המדעי). הספר מספר על עימות בין הובס לבין בויל סביב רעיון שמגולם במשאבת האויר. על הויכוח: לנו ברור היום במה מדובר כשאורים משאבת אויר. ברור לנו שאויר הוא חומר שניתן לדחוס / לשאוב. הרעיון הזה לא היה מובן מאיליו באותה תקופה. אנחנו לא רואים אויר! אנחנו לא יכולים לראות בעיניים הבדל בין מיכל עם ובלי ואקום. השאלה אם יש ואקום בטבע נדונה במדע ופילוסופיה דאז, והדעה הרווחת היתה שאין דבר כזה, ואקום בטבע. היתה תפיסה שהטבע "פוחד" מואקום, ואם יש סכנה שיווצר ואקום הטבע ממלא אותו. באותה תקופה התחילו שורה של ניסויים שנעשו חשובים בעיקר בגלל הצורך לשאוב מים ממכרות (נושא שכרוך ביצירת ואקום). אחד הניסויים המופרסמים שחידדו את השאלה הוא ניסוי טוריצ'ני – מבחנה עם כספית שהופעים לתוך אמבט כספית לא מתרוקנת לגמרי. שואלים למה, ומה נשאר בחלק העליון (והריק) של המבחנה. אחת ההשערות היתה שמה שיש שם הוא ואקום. זה הוביל לרעיון של לחץ אויר – לחץ אטמוספרי שמתאזן עם לחץ כבידתי שקובע את האזור מעל הכספית שבו, היום אומרים, יש ואקום. השאלה מאד הסעירה את אנשי התקופה, לא רק בגלל ההשלכות הטכנולוגיות על מכרות. הדיון התחדד כשבויל המציא את משאבת האויר. בין הובס ובולי היה ויכוח האם יש ואקום או לא בטבע, ובמכשירים (בניסוי עם הכספית ובמשאבת האויר). היום הרעיון של משאבת אויר טריוויאלי (כל תלמיד תיכון מכיר).
   את הובס מאד הרגיזה התפשטות התפיסה שיש וואקום בטבע – הוא חשב שיש לכך השלכות מוסריות, פוליטיות ודתיות הרות אסון. הובס תמך במשטר מלוכני בו הכח מתרכז בידי המלוכה (ולא מתחלק עם הכנסיה) הוא טען שהכנסיה הצליחה להשיג כח בעזרת המצאת רוחות, גיהנום וכו', ובעזרת זה מניפולציה על המאמינים התמימים. היא המציאה דברים אלה כדי שתוכל לבוא בתור הכח הגואל. כך אנשי הכנסיה משיגים כח וכסף. הובס סבר שהטענה שיש ואקום קשורה לרעיון של רוחות ושדים – דברים שאנחנו לא רואים אותם, אבל הם שם. לכן הרעיון של ואקום הוא מדרון חלקלק "תתחיל בואקום ותגמור בכנסיה". איך יתכן שהובס לא שוכנע מהמחקר? המחקר ההיסטורי מראה שהובס הכיר את המדע והניסויים של אותה תקופה, אבל בגלל השיקולים האתיים התאמץ והצליח לפתח תיאוריה פיסיקלית מתחרה על מבנה נאויר, ובעזרתה הוא הצליח להסביר את כל הניסויים של בויל והאחרים. כך הוא מראה שתכונות האויר מאפשרות לתופעות שרואים בעמוד טוריצ'לי ובמשאבת האויר לקרות, למרות שאין ואקום. למקרה כזה קוראים "תת היקבעות של התיאוריה על ידי התופעות". התופעות שרואים לא קובעות חד משמעית מהי התיאוריה. יש שתי (לפחות) תיאוריות אפשריות להסבר התופעות. [גם היום יש תת היקבעות]. היום הדעה היא שבויל ניצח באופן מכריע – התורה של בויל מסבירה דברים שקרו בהמשך, ושל הובס לא. אבל באותה תקופה היתה תת היקבעות, ויש שאלה במה להאמין – שיש ואקום או לא.
   איך מחליטים?
   הובס – באופן פוליטי. ההאמנה בקשר לשאלה אם יש בטבע ואקום זאת בחירה פוליטית. יש כאן בחירה מודעת במה להאמין.
2. פרשת ליסנקו – תיאוריה מתחרה לתורת האבולוציה הדרווינית. לפי התיאוריה, החיים, ובמיוחד הצמחים, מסתגלים לסביבתם. כלומר, אם נשים צמח בסביבה לא מתאימה הוא ישנה לאורך הדורות את תכונותיו כדי להתאים לסביבה. לעומת זאת, לפי דרווין, צמח בסביבה לא מתאימה ימות, אלא אם יתרחשו סדרה של מוטציות שיגרמו לו להתאים (אבל הזן המקורי ייכחד). לפי זה, אם נזרע חיטה בסביבה לא מתאימה היא תשתנה. ליסקו הגיע לעמדת כח (בברית המועצות) מה שאפשר לו לאיים, לכלוא ולהשתיק מדענים שלא הסכימו איתו, ולהכריח חקלאים לגדל חיטה באזורים לא מתאימים. השיטה שלו נתפסה כמתאימה לאידיאולוגיה, והיא יושמה. התוצאה היתה רעב – אסון חקלאי עם השלכות דרמטיות באותה תקופה.
   נשאל מה נדרש ממדענים לעשות באותה תקופה ומה הם עשו. מדענים יכולים לבצע את הפעולות שיידרשו מהם (לחקור במסגרת גישת ליסנקו ונטישת דרווין) ולהציל את עצמם. הם יכולים לעשות כלפי חוץ את הפעולות המתאימות לאמונה, אבל השאלה היא – האם מדען שרוצה יכול באמת ובתמים לשנות את תפיסתו התיאורטית? ב1984 הגיבור נכלא ומעונה ונדרש ממנו להאמין באמת ובתמים ש2+2=5. הגיבור נורא רוצה להאמין בזה. האם הוא יכול? (יש הבדל בין טענות מתמטיות וביולוגיות). המשותף הוא שאלת הוולונטריזם.

אם המטרה שלנו היא לאמץ תיאוריות שיובילו לחיים טובים, יש את שאלת הוולונטריזם, שהיא שאלה אפיסטמולוגית – האם אנחנו חופשיים להאמין במה שנבחר?

זו בעיה שצריך לחשוב עליה כשאנחנו מדברים על רציונליות אינסטרומנטלית.

נקודה חשובה נוספת בדיון ברציונליות בהקשר של המדע.

נאורות – הדרישה לביקרותיות היא מאפיין חשוב של הנאורות.

נרצה להעריך את המדע באופן שמזהה מה מייחד אותו, מה הגיוני בו וכל זה באופן שמאפשר טעויות. ההיסטוריה של המדע היא היסטוריה של טעויות מפוארות. הניסיון לתת מקום לטעות, להיות מודע לקיומה ולא לשכוח מהאפשרות לטעות לרגע, זה הרעיון של הביקורתיות – גם אם אנחנו בטוחים רגשית שהרעיונות שלנו נכונים עלינו לזכור את ההיסטוריה ואת האופציה שאנחנו טועים.

כמה מילים על המתח שבין הרצון לדבוק התיאוריות ולפתח אותן לבין החובה לזכור שהן עלולות להיות מוטעות (כדי לא להיקלע לדוגמטיות שתעכב את ההתפתחות שלנו.

יהודה עמיחי / המקום בו אנו צודקים: “מן המקום שבו אנו צודקים לא יצחו לעולם פרחים באביב". אנחנו אוהבים להיות צודקים, וקשה מאד לצאת מההרגשה הזאת, למרות שהיא רק מביאה לכך ש"המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר".

הביקורתיות היא גישה, לא טענה. היא מן מחויבות, ולכן נח להביא אותה מכל מיני זויות וכיוונים שממחישים את הבעיתיות מחד והפיתוי מאידך של הדוגמטיות (היצמדות בכל מחיר לטענה מסויימת).

ציטוט מהספר "שירה" של עגנון: “אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה נראה להם היום כשאינו חכמה... לא כן הטיפשים, כל דבר שנתנו בו עינם הרי הם מחזיקים ממנו ואינם מניחים ממנו... לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם".

הפתיחות לביקורת, עם היותה קשה, היא תנאי להתפתחות.

היעדר הביקרות ישמש לנו קריטריון לדחיה של תיאוריה.

מקום שאינו מאפשר טעות לא יענה על הקריטריון שלנו של רציונליות.

מה נדרוש כסימן לביקורת?

• בהירות

• פומביות – לא כי מה שאינו פומבי שקרי, אבל התגלות אינה פתוחה לביקורת שלנו, ולכן במסגרת המדע והדיון במדע אנחנו נדחה תוצאות שהתקבלו בדרך שאינה פומבית
• עקביות – אם אנחנו יודעים שטענה א' סותרת את טענה ב' לא נחזיק בשתיהן בבת אחת, וכמו כן – אם מטענה א' נובעת טענה ב', אז אם נקבל את טענה א' אנחנו חייבים לקבל את טענה ב'.

ציפי שביט "סוכריה מהסוג שלא נגמר". מאמינים? כן נכון, לא נכון... זו לא ביקורתיות. לא כל ויכוח הוא ביקורתיות.

גם את הקריטריונים האלה נבקר כל הזמן. איננו יסודניים, אין שום נקודת התחלה בטוחה. משל: אנחנו נמצאים על סירה. אם אנחנו רוצים לתקן לוח אחד בסירה אנחנו צריכים לעמוד על לוח אחר ולתקן וותו – אין דרך לצאת מהסירה כשהיא בלב ים, אנחנו מתקנים תוך כדי יצירה.

יש נקודות התחלה – מהו מדע, מהי השיטה המדעית, מהם הדוגמאות המובהקות, שיטות, טענות, בסיס אפיסטמולוגי. כל הדברים האלה קשורים אחד לשני, חייבים להתחיל מאיפשהוא -אין נקודה בטוחה. אז התחלנו מקריטריון הרציונליות הבעייתי.