המעשה הטיפולי - שיעור 1

הכרת המעשה הטיפולי

שיעור 1 18.03.2012

תיאום ציפיות

נלמד את קורות הפסיכותפרפיה הדינאמית. אלו דברים שברובם אינם מבוססי ראיות. (evidence based – מושג שמפלג את השבט הפסיכולוגי בארץ עד סכנת קריעה – הויכוח בשאלה האם למה שמלמדים תלמידי פסיכולוגיה חייב להיות תוקף מדעי. פסיכולוגיה קוגנטיבית והתנהגותית נחשבות מבוססות מחקר, לעומת הפסיכולוגיה הדינאמית – שלא).

מבט ממעוף הציפור על 100 שנים של פסיכואנליזה.

הוא נותן לסטודנטים לדבר הרבה, זה לא הולך להשתנות.

הלימה בין שיעורים וחומרי הקריאה – מעטה, בעיקר כי הוא ספקן באשר לשאלה האם סטודנטים באמת קוראים. הרב המוחלט של הפריטים יהיו בעברית, והיתר יהיו באנגלית קלה מאד – הוא מבקש שאנחנו בתמורה נקרא (אחרת הוא יתן לנו כמיטב המסורת רשימה ארוכה וקשה באנגלית). הרשימה נמצאת בהיילרן. יש פריטי חובה ורשות לכל שיעור. בסוף יש בחינה שקוראים לה עבודה (כדי שהוא יוכל לבדוק במהלך חודש). עושים בזוגות.

יהיה דיבור עם פילוסופיה, יהיו חזרות (מודעות) על אישיות.

נתחיל

בתחילת הדרך הסתובבו אנשים ביער. פעם קפץ נמר מהשיחים וטרף אחד מהם. למרות זאת, היה עליהם להמשיך להסתובב ביער כדי ללקט מזון. פעם אחת הסתובבו ביער שניים – והם הרגישו שהשיחים בצד הדרך נעים. אמר הראשון: נמר!, וברח. אמר השני: לא, זה חתול / רוח / דינוזאור, נשאר ונטרף (אוקיי, רק ב80% מהמקרים). כלומר, אנחנו ששרדנו את האבולוציה, הם אלה שמחפשים דפוסים וסיבתיות – בין אם הם קיימים שם ובין אם לא (-אמונות טפלות). אין אדם ללא אמונה טפלה, כי הספקן לא מעמיד צאצאים.

ההסברים של האדם בראשית הדרך היו מיתולוגיים – טרנצנדנטליים (שר היער, האלים...). בעולם המערבי, מקובל לומר שנפסקת חגיגה המיתולוגית "די לרקוד ריקודים פגאניים, יאללה מדע!”.

הפילוסופים הפרה-סוקרטיים – בא פרמנידס ואמר ביצירתו "דרך האמת", שנפתחת בכרכרה שנוסעת בשמים עם בנות אלים שאומרות לרוכב האנושי "צ'מע, אין לנו מושג מה קורה פה, תסתדרו לבד". פרמנידס מציע שנתחיל את החיפוש עם האמירה "היש ישנו והאין איננו". כלומר, אנחנו יכולים לדון במה שעיננו רואות, ולא במה שלא.

הלאה, סוקרטס ואפלטון נחלקים בינהם – סוקרטס מחליף את האלים באידאות, ולעומתו אפלטון לא מפחד לומר שאין לנו אלא שכלנו. כמה מאות שנים מנסים להיות רציונליים, ולקראת המאה הראשונה הנצרות משתלטת ואיתה מחליפה את החשיבה השואלת החשיבה היודעת – החשיבה דתית, ובמשך כמעט אלף שנה מיוצבת לה הנדנדה עליה אנחנו חיים היום – בין דוגמה לספקנות, בין חשיבה בינארית למורכבת, בין אני יודע לאני לא.

תחילת המאה ה20 – סופר ופילוסוף צרפתי בשם אלבר קאמי ומצביע על שני עניינים:

1. השאלה המרכזית שמעסיקה את התרבות האנושית היא מהי משמעות החיים
2. אין לשאלה תשובה (2000 שנה מתעסקים בזה וכלום)

כתוצאה מהמתח בין המוטיבציה לדעת לבין הידיעה שאין תשובה חד משמעית מגדיר קאמי (בספרו "המיתוס של סיזיפוס") את המושג אבסורד קיומי. חווית האבסורד הקיומי היא הסיבה שאנשים מפרנסים פסיכולוגים – המתח בין הרצון לpeace of mind, הרצון להבין, לבין החלקיות של התשובות המוצעות (מכל התחומים – מדעיות, מוסריות,, דתיות, אומנותיות...) כל זה מייצר מתח.

אם אנשים היו מצליחים לא לחשוב על זה הם לא היו זקוקים לאמנות ולטקסים (מהקפת האבן הקדושה לחבטת הערבות ועד לחגיגה קפדנית של יום הולדת סמוך לתאריך).

הכדור נמסר חזרה מהתיאולוגים לפילוסופים (תחילת המאה ה___). ואז מתרחשת המהפיכה הקופרניקאית של הפילוסופיה – המהפכה של קאנט (כך כינה אותה קאנט "יהירות מוצדקת"). קופרניקוס במאה ה-16 קובע ש(למרבה הצער) לא כל העולם מסתובב סביב כדור הארץ, אלא כדור הארץ סביב השמש, וכל הקומפלקס הזה די שולי ביקום.

1781- ביקורת התבונה הטהורה. אנחנו מחפשים כל הזמן בחוץ – שפילוסופיה שואלת את השאלה האונטולוגית והאפיסטמולוגית. (מה יש? ו-מה הכלים שלנו לדעת מה יש?). אנחנו בבעיה, כי כלי התפיסה שלנו מוגבלים ומעוותים, ולכן הכירותינו את העולם מוגבלת בהגדרה. קאנט אמר שאנחנו מסתכלים מבפנים החוצה, ואנחנו צריכים להסתכל גם מהחוצה פנימה. כלומר, גם התבונה האנושית היא לא רק תווך להכרת המושא שהוא העולם, אלא היא מושא בעצמו. כלומר, השאלה הלא פחות חשובה לקיומינו כבני אדם הים איך בנויה ההכרה שלנו, התבונה שלנו והנפש שלנו. רק אז נולדה הדיאלקטיקה – ה"גם וגם", ההבנה שיש מורכבות אנושית, שזווית אחת אינה מספיקה.

שלושה תלמידים של קאנט:

• הגל – דיאלקטיקה בתוך הפילוסופיה.
• מרקס – דיאלקטיקה בין פרולטריון וקפיטל ובהמשך חברה ואדם
• פרויד אבינו. הצביע על קיומם של שני עולמות קיומיים עבור אדם, ועל העובדה שחיים קונפליקטואליים הם החיים הכי טובים שאפשר להסיק (ולמרות כך אנשים ממשיכים להשקיע אנרגיה חסרת טעם כדי לפתור קונפליקטים במקום לנהל אותם).

הכרת המעשה הטיפולי – מבוא לפסיכותרפיה:

• הכרת – זה יהיה די שטחי. הבנה עמוקה של פסיכותרפיה היא מזווית פילוסופית. חשיבה עליה כפילוסופיה מעשית. אנשים באים לקליניקה מסיבות פילוסופיות. סימפטומים פסיכופתולוגיים הם בסה"כ דרכים לא אפקטיביות להתמודד עם האבסורד הקיומי.
• המעשה – מילה אוקסימורונית. טיפול אינו מעשה. אחת המתנות הגדולות שנותנת הפסיכותרפיה היא ההבחנה בין מה שהוא מעשה ומה שאינו מעשה. נדמיין אם המניקה את תינוקה. מה מתרחש? אין כאן רק האכלה – אילו היו מייצרים מכונה שמאכילה את התינוק, היא לא היתה תחליף. יש כאן עוד דברים שקורים – חם, אהבה, מבט, מגע... לצד הdoing יש גם being. זה חומר גלם לקלישאות על פסיכולוגים "הייתי איתו שם". אוקיי, לכל דבר מוצלח יש יישומים לא מוצלחים. התובנה הדינאמית – בכל קשר בין אנשים יש את הרובד של המעשה ואת הרובד של ההוויה. נניח שקורה מקרה מצער ולחברה הכי טובה שלך נפטר מישהו קרוב. את הולכת אליה הביתה והבית מלא אנשים. הבית מלא פעילות. את הולכת לחברה שלך ויושבת איתה. מה את עושה? את איתה. קורים אחד משני דברים: האחד, פורצת לחדר אישה ממוצא לא ברור ומתחילה לנחם בקולניות את החברה. זה די מציק. השני, את נמצאת איתה ואחרי חצי שעה את אומרת – אני אעשה לנו קפה. מה אני אומרת בזה? אחד, שהמון אנשים יכולים לעשות עבור האחר, אבל מעט יכולים להיות עבורו. את יכולה לעשות עבור חברה שלך דברים שהשכנה לא, וזה לא כי את טובה יותר- זה כי יש לכן היסטוריה משותפת. כשאתם הולכים לעשות חונכות, אתם רוצים לעשות being, אתם כמו השכנה! אל תנסו לעשות being עד שלא רכשתם clearence, אחרת זו תהיה חוויה מעיקה ואגואיסטית. נעשית עבודת מחקר בבר אילן על כך שיש אמפטיה תוקפנית ואמפתיה אגואיסטית – הסיפור הוא ליצור אמפתיה אמיתית. האחר יודע לזהות בדיוק מתי זה כמו שצריך. קארל רוג'רס – 3 תנאים הכרחיים ליחס מסייע:
  • אמפטיה
  • אהבה (תנאי בעייתי) – הוחלף ביחס חיבי / אכפתיות
  • כנות. היחס המסייע מושתת על אמת. לאמת יש מקום מרכזי בפסיכותרפיה וליחס מסייע בפרט. (אחות בקורס ליווי רוחני – הפסקתי להגיד 'יהיה בסדר' כי לפעמים ידעתי שאני משקרת, ועושה את זה כדי להרגיע את עצמי).

אחת ההנחות המרכזיות של המיינסטרים של הפסיכולוגיה היא שאנשים מתפתחים, נפגעים ונרפאים בקשר. אין משמעות של דיבור על נפש האדם שלא בקונטקסט של קשר. זאת נחשבת (נקרא על זה מאמר של גדי טאוב) לטעותו של פרויד. “מהפיכת הקשר". האקט הזה הוא המרד הגדול ביותר של ממשיכי דרכו של פרויד (נאמר בתגובה למישהי שמציעה שיש אנשים שלא רוצים חברה כדי להתנחם). מסיכולוגיה של איש אחד לפסיכולוגיה של שתי אנשים.

• הטיפולי – המושג הטאוטלוגי לפסיכותרפיה הוא גישות של שינוי. זהו מודל מכוון מטרה, והטרה היא שינוי (לטובה). מצד שני, לצפות שאחרי טיפול יהיה טוב יותר מלפני היא מוגזמת. פרויד אומר שהמטרה של פסיכואנליזה היא להפוך agony ל common misrebale. הוא לא האמין בגישות אופטימיות שמבטיחות אושר. פרויד חשב שהאמת משחררת. כלומר שההבנה של "מה הולך פה לעזאזל בתוך נפשי" יהפוך אגוני לקומן מיסרבל. החיים, אומר פרויד, הם רצף של של אובדנים, ומי שרוצה לעבור את זה בחגיגה הוא ילדותי ונאיבי. קאמי – שואל למה אנחנו לא מתאבדים. אומר שאחת הסיבות היא שאנחנו חייבים להאמין שסיזיפוס יכול היות מאושר. החזרתיות של החיים אינה מובילה בהכרח לדיכאון, השאלה היא איזו משמעות אנחנו יוצקים לתוכם.

לפרויד יש שני מודלים, תלמידים מתפצלים בין יחסי אובייקט ופסיכולגיית האגו (הולכת ונעלמת כפרקטיקה), מעל יחסי אובייקט מצמיח קוהוט קומה של פסיכולוגיית העצמי, וב10-20 שנים האחורנות נולדת הקומה האחרונה – האינטר סובייקטיבית, (או, בעברית, פסיכולוגיה התייחסותית). יש התפלגות קונספטואלית, ומפסיכולוגית האגו צומחת גישה חדשה – CBT. זאת גישה שמתעסקת יותר בעולם החיצוני, תפקוד. (הסיכום קצת מבולגן, הוא סוטה מהנושא כדי לענות על שאלות).